אכילת פירות א"י בט"ו בשבט

אשתקד כתב אחד הרבנים ב'כפר חב"ד', שבחמשה עשר בשבט יש לאכול פירות, אבל לאו דוקא פירות א"י. ולדעתו ההקפדה על פירות א"י נשתרבבה ממנהגי הציונים.

לענ"ד נראה שבמקרה זה הפריז הכותב ושפך את התינוק יחד עם המים, ובהדי הוצא לקי כרבא.

בגל' 1031 של כפ"ח (עמ' 35) נדפסה הערה בגוף כתי"ק של הרבי שבה נאמר: ..ט"ו בשבט קשור באכילת פירות – פירות הנאכלים, ובפרט דאה"ק וכו' [ההדגשה שלי. י.מ.].

באם לא נעקם את הפשט, לפנינו דעתו הברורה של הרבי שאכילת הפירות בט"ו בשבט נוהגת בפרט בפירות א"י.

אך גם בשאר ימות השנה יש להעדיף פירות אה"ק על פירות חו"ל, וזאת על-פי דבריו של הב"ח (או"ח סי' רח): קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ.. כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה וכו'.

ובס' 'חסד לאברהם' (מעין שלישי נהר כא): פירות ארץ ישראל הם על-ידי הקדושה, ואותן הרוחניו' שהיה ראוי אל המן, נתלבש בפירות הקדושים ההם. וע"כ לא היה מן בארץ ישראל כי אם במדבר (הובאו דבריו בקיצור לשון בס' 'פרי הארץ' פרשת שלח).

גם בס' 'בת עין' (פרשת בהר) מפליא בענין זה: כשאדם אוכל מפירות א"י שהם שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י, ואוכל אותן בקדושת הגוף, מעורר ז' מדות העליונים ונקשר ונדבק לבחינת קדושה עילאה ובא לבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים" וגו' ולבחינת אכילה זו צריכים לכסוף ולהשתוקק מאד.

השתוקקות זו משתקפת גם בהלכה, כמ"ש בשו"ת 'תורה לשמה' (סי' תיח) שמידת חסידים וגם מצוה לילך למקום שגדלים שם פירותיה הטובים של א"י ולאכול מהם, משום חיבוב א"י (וזה היה טעמם של חז"ל שנהגו כך, כמסופר בגמ' מס' ברכות דף מד, א).

והרב יעב"ץ כותב (שו"ת מור וקציעה, או"ח סי' רח): פירות א"י מוסיפים כח וחכמה.. שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה לפיכך היו מרבים לאכול מהם [ר' יוחנן ותלמידיו מפירות גינוסר, ברכות שם].

בשיחותיו הק' הזכיר הרבי את מנהג אכילת החרובים בט"ו בשבט, ויש להעיר מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (דמאי פ"ב, א): והחרובין, מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל וכו' (וכ"כ שם גם לענין מיני דבלים ותמרים שלא נמצא כמותם אלא בא"י בלבד).

הרבי עצמו כנראה לא אכל מפירות אלו, שהרי יש אומרים שהרבי החמיר על עצמו שלא לאכול לעולם מפירות א"י (וכן יין מא"י), מפני שלא רצה להיכנס לחששות וספיקות של תרומות ומעשרות וכיו"ב.

אבל על שולחנו ובנוכחותו של הרבי אכלו מפירות א"י, כגון רימון מאה"ק שהובא לסעודת ראש-השנה.

פירות א"י בט"ו בשבט

תיתי להם לשני הרבנים שהעמידוני על טעותי, וביארו (בגל' האחרון) ב"טוב טעם" שדברי הרבי אודות הפירות הנאכלין בט"ו בשבט שהם 'בפרט דאה"ק', אין הכוונה לפירות שגדלו באה"ק דוקא, אלא לפירות שנשתבחה בהן אה"ק. ואף גם זאת לאו דוקא פירות שנשתבחה בהן אה"ק, אלא כל פירות האילן, גם אם אין הם משבעת המינים.

אלא שהבדל גדול יש בין דברי הרבי האומר שהאכילה היא "בפרט" מפירות אה"ק, לבין דברי הרב הכותב שם שהאכילה היא "גם" מפירות שבעת המינים.

במכתבי (בגל' 1079) הבאתי את דברי הב"ח (או"ח סי' רח) שמהם עולה אשר תמיד – לאו דוקא בט"ו בשבט – יש מעלה באכילת פירות שגדלו באה"ק על פירות שגדלו בחו"ל. ועל כך כותב הרב הנ"ל שיתכן שבזמננו הדבר שונה, כדוגמת המציבה שאמנם חביבה היתה בזמן האבות אבל עכשיו שנואה היא.

לדבריו אלו לא הביא הרב הכותב ראיה. והנה מצאתי תנא דמסייעא ליה, הוא האדמו"ר בעל ה'ויואל משה' מסאטמר, שדעתו מפורשת שבזמננו – שהוקמה באה"ק מלכות הרשעה – נטמאה הארץ ונטמאו פירותיה, והאוכל מפירות א"י נטמא גם הוא ח"ו (הובאו דבריו בקובץ 'דמתה לתמר', שבט תשס"ד, עמ' 7). ויעויין בב"ח שהדברים הללו משתלבים בו כפתור ופרח.

[פתיחת המכתב נכתבה באירוניה על עיקום הפשט, אבל רבים לא הבינו זאת]

חיבת א"י ושנאת הבמות

בגליון 1081 של כפר-חב"ד, הצבעתי על הזיקה שבין דבריו של הרב הורביץ (שהשווה בין מנהג אכילת פירות א"י בט"ו בשבט לבין הבמות שהיו חביבות בימי האבות ושנואות אח"כ), לבין דבריו של הרבי מסטמר שהמליץ לאסור אכילת פירות א"י בזמננו.

ויש להעיר כי את דברי חז"ל על הבמות שהיו חביבות בזמן האבות אך שנואות אח"כ, מביא הרבי מסטמר במפורש בספרו "על הגאולה ועל התמורה" (סי' קד), לחיזוק דעתו שיש להימנע מהליכה אל הכותל המערבי.

אבל דעתו של הרבי נשיא דורנו היתה שונה לחלוטין, והוא לא השתמש במאמר חז"ל זה לא לענין הליכה אל הכותל, לא לענין הדיבור בלה"ק, לא לענין ישוב א"י בזה"ז ולא לשום ענין שהתורה חיבבתו, אע"פ שהציונים עשאוהו ל"דגל".