זכור לאברהם
בדין דגים-מלוחים ואינגבר (זנגוויל) בפסח
משכבר הימים עלו חששות שונים באכילת דגים-מלוחים ושאר מיני מלוחים, בעיקר מחשש שמא נתערבו פירורי חמץ במלח. אך היה גבול לחששות אלו וגם ניתן היה לתקנם (ראה בדברי הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תמז ס"ה ובשאר האחרונים שם).
במשך השנים רבו המנהגים בזה, נהרא נהרא ופשטיה, באכילת דגים בכלל ודגים-מלוחים בפרט. כמובא בס': ויגד משה (עמ' רכז-רכח ובהוספות עמ' שג), מנהג ישראל תורה (ב, עמ' רז-רח), נטעי גבריאל הל' פסח (ב, עמ' קמג), אוצר מנהגי חב"ד (עמ' ס-סב).
בקהלי החסידים נהגו בדרך-כלל להחמיר שלא לאכול כלל דגים-מלוחים בפסח, אבל מצינו שכבר אחד מתלמידיו של אדמו"ר בעל ה'תניא' – הוא הרה"ג ר' נתן הורביץ אבד"ק פולוצק – התיר את אכילתם. היה זה כבר בימי אדמו"ר בעל ה'צמח צדק', שהתרעם על הרב המתיר ואמר לו: האם זו עגונה שממתינה להיתר שלך?!
להלן פולמוס בנושא זה שהתנהל בשנים מאוחרות יותר על דפי העיתונות העברית ברוסיה.
ומענין לענין – "פולמוס זוטא" לגבי כשרותו של תבלין האינגבר (זנגוויל), שנסתעף גם הוא מהפולמוס אודות הדגים המלוחים (לחילוקי המנהגים בזה ראה בס': מנהג ישראל תורה, עמ' רח; נטעי גבריאל, עמ' קצו; אוצר מנהגי חב"ד, עמ' קלב-קלג). ועוד – חששות שנפלו גם בשאר דגים.
פרשת הדגים המלוחים – שנמשכה שנים רבות – נפתחה במכתב שכתב הרב ר' אריה ליב זיוואוו1 מדינאבורג (דווינסק) לעורכי ה"הלבנון", ונדפס שם בגליון י"ב אייר תרל"ד:
דענאבורג, ועש"ק אחה"פ "וברכות" [=תרל"ד] לפ"ק.
כבוד ארזי הלבנון יפה נוף, תחת צל סרעפיו בעלי בינה ירגעו, עין המים אשר לא יכזב מימיו, לכל שותה בצמא דבריהם דברי אמת מחזיקי דתנו ואמונתנו.
תשואת חן חן לכבודם הרמה על אשר קבלו דברי על דבר עגונה אחת והדפיסו דברי, ונתגלגל זכות על ידי זכאים, שנודע מקום המעגן, ונסעה לשם וקבלה ג"פ [=גט פיטורין].
עתה אבוא ע"ד ענין כללי; בהיותי בבאברויסק גדולה שמושי, בהיותי משמש את הרב הגאון המפורסם מ' ברוך מרדכי זצ"ל עטינגער,2 ובק' באבראיסק נוהגים כמו בעיירות החרדים לדבר ה', ואין אוכלים בפסח דגים מלוחים שקורין הערינג. ופעם הי' יוקר על דגים ובשר, ובקשו מאת הדר"ג אולי ימצא מקום להתיר ד"מ [=דגים מלוחים] הערינג. והשיב כי לא יוכל עשות הדבר, כי אם בהסכם וקיבוץ לומדי העיר.
וקיבץ כל הלומדים, ובאותו וועד וקיבוץ הנכבד, באו שני סוחרים נכבדים, והעידו בתורת עדות כד"ת אשר היו על חוף הים, מקום שמביאים הד"מ שקורין הערינג באני הים, ומולחים אותם בחביות. המי מלח נעשה ממשקה הנעשית משעורים חמוצים שקורין מאלץ, כי אם הי' המי מלח ממים, טבע הד"מ שקורין הערינג שיהיו נרקבים.
והסכימו באותו וועד הלומדים הג' שהיו עם הרה"ג מ' ברוך מרדכי זצ"ל הנ"ל, וגם אני הייתי באותו וועד, להזהיר ולפרסם, אשר מה שמבואר בפוסקים החשש בהערינג משום שהמלח לא נבדק והתירו ע"י שרי' והדחה, והט"ז התיר גם בפסח בשעת הדחק, זה הוא רק לפי החשש שחששו מחשש משהו חמץ. אך לפי הגב"ע הזו, הנה הערינג הוא חמץ גמור, ואינו מועיל שום תיקון, גם במקומות שנהגו היתר, ושצריך למוכרם בחמץ.
ובבואי לפה ק"ק דינאבארג, הנה גם הרבנים הג' שהיו לפני החמירו בד"מ הערינג, אך מה שהחמירו הי' מחשש משהו חמץ, והיו פרטים שהי' מקילים. וכשהתחלתי לפרסם החומר, כפי הגב"ע הנ"ל שהמה חמץ גמור, הי' באותו וועד אחד כמדומה שהי' מק"ק קאוונא, וספר להמתפלאים בדבר חדש שאני מודיע, ואמר שהוא הי' סוחר גדול מד"מ שקורין הערינג, ובפעם ראשון שהי' אצלו הרבה חביות, וידוע אשר הרבה חביות מתבקעים וזב מהם הציר שבהם, וצריך לתקן החביות ולתת בהם מי מלח מחדש, והי' מתקן החביות, והי' עושה מי מלח עם מים, והי' הד"מ שקורין הערינג מתקלקלים ונרקבים. ושאל אצל סוחרי הערינג מה המה עושים, ואמרו לו אשר המה לוקחים משקה חמוצה הנעשה משעורים שקורין קוואס, ונותנים בה מלח, ושופכים לתוך הד"מ שקורין הערינג, והמה מתקיימים. ומאז הי' עושה כן, והמה מתקיימים לימים רבים. וכן שמעתי אחר כך מכמה וכמה סוחרים.
שאלתי ובקשתי היתה, כאשר אתם אשר מתעוררים לדרוש ולחקור במקום שהמה נותנים בחביות, איך ומה היא, ואם כנים הדברים אשר הוגד, המצוה והחובה על כבודם להודיע הדברים במכתבי הלבנון, לאפרושי מאיסורא.
והנה כאשר קודם החג הפסח העבר הי' פה ובסביבותינו דוחק על דגים ובשר, ושאלו פתח היתר על דגים מלוחים, ולא התרתי להם, ותעל צעקתם, לזאת באתי עוד הפעם, ועל השנות הדבר פעמים, כי נכון הדבר מאת אלקים ואדם יראי אלקים, אשר ימחלו לכתוב להרבנים הגדולים אשר סמוכים למקום הנחת הד"מ שקורין הערינג בחביות, איך נעשית מליחתם, ולהודיע ולפרסם הדבר.
ארי' ליב בהרב מ' אלעזר זצ"ל חפ"ק דענאבארג
כמענה למכתב זה, פרסם 'יח"ס מז"ח' – כעבור כשנה – (ב"המגיד", י"ח תמוז תרל"ה) מכתב שקיבל הראב"ד דדווינסק מאת סוחר בדגים-מלוחים, שהשיב לשאלתו, אחרי שהרב רא"ל מדווינסק פרסם את דבר האיסור:
אתמול כבדני הרב הגאון הישיש כו' הר"ר שאול זעליג הכהן מאיראוו, להראות לי את המכתב אשר הגיע לידו מהסוחר הנכבד הר"ר יוסף דינעסמאנן ע"ד הדג"מ, אשר כבוד הרב הנ"ל דרש וחקר מהסוחר הנ"ל אם אמת בפי השמועה אשר השמיע בהלבנון הרב הגאון היושב על כס הרבנים לעדת החסידים, כי תערובת חמץ יש בדג"מ, ואסרם לאכול בפסח כדין חמץ גמור.
ולמען האמת והשלום הנני נותן את המכתב לפני הקוראים, וז"ל:
קעניגסבערג, יום וי"ו, עש"ק ד' ניסן תרל"ה.
כבוד הרב הג' כו' כו' מוהרש"ז הכהן נ"י, ראב"ד בדינאבורג!
יקרת מכתב כ"ה קבלתי במועדו, וראיתי הנאמר בו ע"ד שמועת השקר כי הציר (לאאק) מד"מ יעשה במי מלח עם תערובות מאלץ או מי שעורים חמוץ גמור. אם אמנם כי כבר שמעתי דברי שטות הנ"ל, אך לא נכנסו באזני. ואת אשר נאמר בהלבנון לא ראיתי כו', ולו ידעתי, כי אז לא הייתי בשתיקה.
בקצרה הנני אומר למעלתו, כי אנכי פה זה עשרים שנה בעסק הד"מ, וכמעט בכל יום רואה אנכי כי המה עושים הלאאק אך ממים קרים ומלח נקי כו'. וגם היום דברתי עם סוחרי ד"מ אשכנזים אשר היו כמה פעמים במקום צידת הד"מ, כי עצם הלאאק בד"מ לא יעשה בשמה, כ"א הציר יבוא מעצמו, כאשר ימלחו הדגים בהחביות במשך איזה ימים בהלכם בדרך יפלטו השומן מעצמם, והמלח המס ימס, וזה הוא עצם הציר ולא שום מין אחר. ולפעמים אם יחסר גם שמה מהלאאק להדג"מ אשר ישארו, ויזוב הלאאק מהחביות במקומם, כי אז יעשו גם המה לאאק כנאמר במי הים ומלח נקי. נסיתי לדרוש מהם פן יעשו ממי שעורים כאשר שמעתי, והייתי לצחוק וכמשוגע בעיניהם.
כ"ז ראיתי ושמעתי, ולדעתי מהראוי להביאם במכ"ע, אף כי העת מאוחרת עתה, אך טוב יהיה לשנים יבואו.
והנני אוהבו ומכבדו דורש שלומו,
יוסף דינעסמאנן אין קאממיסיאנסגעשעפט בק"ב בפרייסען.
הדברים האלה מצאתי מחויב בעצמי להודיעם בשערי מכ"ע, למען ישמעו הרבנים ולא יוסיפו לגזור חומרות בטרם ידעו הדבר אל נכון.
והיה זה שלום לך ידידי המו"ל, כברכת אחד מאוהביך הנאמנים המתכבד ומתימר באהבתך, הכו"ח פה דינאבורג יו"ד ניסן תרל"ה לפ"ק.
חלפה שנה נוספת, וגם ב"הלבנון" (י"ב אדר תרל"ו) נכתב נגד האיסור הזה:
ב"הלבנון" נומ' ל"ו משנה העשירית, אחר הפסח תרל"ד, יצוא יצא הרה"ג מדינאבורג להעיד בעם לבלי יאכלו דג"מ בפסח, כי הוא חמץ גמור, וכל אוכליהם יאשמו באיסור כרת. ותוכן דבריו שם, לבד מה שחששו הראשונים מטעם המלח שלא נבדק, עוד צללו אזניו מהשמועה שמערבין בהציר משקה קוואס הנעשה מחמץ, למען יעמוד טעמו של הדג"מ. גם לא הרחיק עדותו, רק מקרב אחינו הקרובים הביא עדים נאמנים, מסוחרי קאוונא, כי גלוי וידוע לפניהם מהתערובות הזאת.
וכל העם בארצנו, מקום אשר דבר הלבנון וכבודו מגיע, ראו את הקולות וינועו מהאיסור החמור, ובהגיע חג הפסח תרל"ה אסרו איסר על נפשם. ובאיזה קהלות יתירה עשו, הכריזו במקהלות בבתי כנסיות, כי כל נפש אוכלת דג"מ בפסח עוונה תשא.
ואולם רבים היושבים על כסא ההוראה לא מהרו והחליטו לאסור, ובאו בכתובים להרב הגאון גדול דורנו האב"ד דפה הי"ו, ושואלים הלכו בו שיחוה את דעתו הרמתה בזה, ולהתחקות על שרשי הדבר הזה מהסוחרים הנכבדים. גם אנכי נדרשתי אז לשואליני בשם הב"ד משאוול ומאבד"ק לוקניק (הקרובה לטעלז), שאשאל דבר ה' הלכה זו מהרב הגאון דפה ולהודיעם פשר דבר, ואנכי אחור לא נסגותי ובאתי אצל הגאב"ד, והראוני מכתבים מכמה רבני הקהלות הקרובות והרחוקות בדבר הזה ולתשובתו ייחלו.
ויקרא הגאב"ד להסוחרים הראשים וידרוש ויחקור היטב מהם, וכלם כאחד ענו ואמרו לא ראינו גם לא שמענו כזאת. עוד הוכיחו לדעת, כי המשקה הלז עוד תרע ותשחית את הדג"מ אם יבואו בקרבה.
וד' אנה כי בא אז לביתו לפה לחוג את חג המצות, קאמיסיאנער נכבד היושב בארץ הוללאנד, מקום מכורתם של הדג"מ, והוא יודע מה יעשה בהם מראשית עד אחרית, וישאל הגאב"ד גם אותו על דבר השמועה ההיא, ויהי לצחוק בעיניו, ויתפלא מאד איך מלאם לבם להוציא דבר שקר כזה ברבים.
סוף דבר לכלם שפה אחת, כי רק האיש אשר איננו יודע בטוב משא ומתן של הדג"מ יאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר. ולכן יצא בשנה העברה מכבוד הרב הגאון האב"ד נ"י שאין בהם חשש כלל וכלל, גם בידי נתן אז מכתבים לשלחם לטעלז ולוקניק להשיב להשואלים כי בכל אות נפשם יוכלו לאכול.3
והנה רבים וכן שלמים אמרו אז, מי יתן ויחקו בשערי הלבנון האמת והדברים האלה, ובמקום שנאסרו הדג"מ שם יודע היתרם. אך באשר ימי המעשה הנז' היו קרובים לפסח, ולא היתה עוד שעות[!] להודיע הדבר בשערי הלבנון, לכן עתה באתי בעוד מועד להודיע ברבים, כי שקר ענו אלה האומרים שמערבין קוואס בציר דג"מ, ורק פתי מאמין לכל דבר יאמין גם בדבר הזה המוכחש מכל הסוחרים הנאמנים. וגם החרד לדבר ה' ובמצותיו מדקדק מאד, מורא לא יעלה על דעתו.
אך מי האיש אשר לבבו פוסח על שתי הסעיפים, הנה העיר קאוונא לא מעבר לים היא, וידרוש נא מאת הרב הגאון גדול דורנו האב"ד שליט"א, ואקוה כי ישיבהו קושט אמרי אמת הלכה למעשה. גם היום דברתי עם כבוד הגאב"ד שי' אודות זה, ולולא הזמן הזה היה בא הוא בעצמו בשערי הלבנון, אבל לא ימנע טובו מהשיב לשואליו בכתב.
אי לזאת אל תמהרו לאסור גם בשנה זו את הדג"מ עפ"י שמועת שוא, כי בדבר איסור הזה תרעו מאד לדלת העם אשר אין ידם משגת לקנות דים בשר ודגים חיים, והיו להם הדג"מ לשמחת יו"ט. גם לא מעטים המה העשירים אשר ערבה לחכם מצה עם דג"מ, ולמה נאסור להם את המותר בפיהם בלי כל שורש וענף. והמצער עצמו בכגון דא נקרא חוטא ועוכר שארו.
ועל מה שאמר האוסר כי הראשונים חששו על המלח שלא נבדק, אשאלהו איה מקום בינה. ונהפוך הוא, כי הראשונים לא החמירו יותר מהדחה ג"פ קודם הפסח, והדג"מ הוא מהדברים שאין דרכם לאכול בלי הדחה (כך העלו הפוסקים, עי' באו"ח סי' תמ"ז סעי' ה'), וא"כ אין לחוש כלל שמא ישכח להדיחם כמו שחששו שארי המחמירים. והנה יש עוד הרבה לדבר בזה בדברי הש"ס ופוסקים ואין כאן מקומו. ואולם כפי הנהוג בארצנו לשרות הדג"מ בנהר או בבית היטב בכלי של פסח דוקא, ובג' מימות מחולפים, הננו יוצאים כל חומרות האחרונים. וגם צדיק יכול לאכול בפסח דג"מ לשובע נפשו, ולא יאונה לו כל עון בזה.
עוד זאת הנני להעיד ברבים, כי שמעתי מפי זקן ונשוא פנים גדול בתורה, ששמע מפה קדוש מהגאון מוהר"ר ר' אלי' קאלישער זצ"ל בהיותו עוד אב"ד בסלאבאדקע, שהוכיח לאחד שלא אכל דג"מ בפסח מחשש חמץ, ואמר לו שהוא מבזה את המועדים.
יזכנו ה' לאכול גם מן הזבחים ומן הפסחים בחג המצות הבע"ל.
אברהם יוסף זיו, יושב בשבת תחכמוני קאוונא, ער"ח אדר תרל"ו לפ"ק.
חלפו שש שנים, והענין צץ ועלה שוב, בעקבות המכתב הבא שנתפרסם ב"המליץ", י"ח שבט תרמ"ב (סימני-השאלה – בקטע זה ובעוד קטעים להלן – נדפסו במקור, והמה מידי עורך העיתון):
לפני בא איש והעיד ששמע מפה קדוש, שבעתים הללו מערבין שכר שעורים בציר של דגים מלוחים, ויצא מכלל חשש חימוץ ויבוא לידי חמץ גמור, ואיסור גמור הוא לאכלם בפסח.
ועוד אחד סיפר, ששמע שבמקומות שמביאין הדגים מלוחים בהפארטען [=בנמלים], מביאין לזה חביות מלאות עם ציר של שכר (?) כדי לשפוך בהדגים מלוחים.
על כן מוטל הדבר על דייני ב"י במקומות שמביאים משם הד"מ להוציא הדבר לאמתו: אם יש בזה החשש הנזכר, יהי נחוץ לפרסם ברבים כדי להפריש מאיסור חמץ, כי יש הרבה מקומות שמקילים בדגים מלוחים בפסח. ואם אין בזה שום חשש, למה נוציא לעז חנם לאסור את המותר אפילו בשעת הדחק? ולמה יעיז איש לתלות באילן גדול דברים כאלה?
וכאשר קרובים יומי דפסחא, ע"כ מצוה להיות מן הזריזין למצוה להשיב כהלכה, למען דעת כל אחינו בארץ איך להתנהג להיתר או לאיסור.
באתי על החתום יום ב' י"א טבת תרמ"ב,
יעקב ב"ר מרדכי ארי' ליב שפירא חופ"ק בעיר ביעשניקאוויץ בגוב' וויטעבסק
על הדברים הללו מוסיף העורך וכותב:
המאמר נתאחר לבוא לידנו ולא החמצנוהו, אף כי בטח לבנו שאין ממש בהקול של חשש, מלבד אם נאמר כי נחמץ הבודה ויביא מחמצת של ספק ספיקא לפה קדוש.
לא נכחד כי נכונים אנחנו בכל עת לאסוף החלטות גאוני ארץ היוצאים להקל ולא להחמיר, משום כחו דהיתירא עדיף, כי הדור לא יוכל לשאת כובד משא האיסורים והגדרים המתחדשים אצלנו ונוסדים על חששים וספקות רעועים. אך אין אנחנו בני חורין מלמלאות בקשת רב ומורה הוראה באמרו: "תורה היא וללמוד אני צריך".
ומבלי להתערב בגוף הדין, אשר אין אנחנו לוקחים לנו רשות להכניס ראשנו בפלפולי דאוריתא, עלינו רק להעיר, כי כפי הידיעה המעטה אשר לנו מספרים משיחים לפי תומם, המדברים באריכות מציר הדגים הנמלחים ואופן מליחתם ובאיזה מדינה בקיאים יותר בהלכות מליחה, נוכל להחליט כי עלילת שוא הוציא האיש על הדגים המלוחים, ולא יוכל להיות שום תערובות ומכ"ש של שכר שעורים, שיתן רק טעם לפגם וישנה מראיהם.
והוא כעין האיסור הנהוג שלא לאכול שומים בפסח, מפני ששורין את הזרע בשכר שעורים, וידוע כי הוא שקר.
ונקוה כי לא יאחרו הרבנים ודייני הצדק במקומות ששם ממליחים את הדגים לאלפי רבבות, להשיב כהוגן ב"המליץ" דבר דבור על אפניו. וכן נבקש מאלה מאחינו העוסקים בתורת הבע"ח ודרך שמושם הלכה למעשה, שישלחו לנו חות דעתם באיזה לשון שירצו, ונביאם לפני הקוראים הרבנים, כי סוף סוף עליהם להשען כעל בקיאים בענין הזה.
והנה בגוף הענין לא נצטער אם גם יצא דין הד"מ לאיסור בפסח, כי ההיתר לאכלם בפסח נודע ונתפשט רק בגלילות ליטא וזמוט, תחת אשר בפולין וברוסיא הדרומית ודרומית-מערבית לא נודע ההיתר הזה, ונוהגין איסור בד"מ מבלי שום טעם, רק כסבל הירושה.4 ומסופקים אנחנו מאוד גם אם יתירו גאוני ארץ, אם יאבו לאכול ד"מ כמעט כל יושבי המקומות ההם, משום: "למה לי? הן אוכל לחיות בלעדם". כאשר באמת לא על הד"מ לבד יחיה האדם.
אך יקר לנו העיקר – להוכיח כי דבקה לדאבון לבנו מדת המלשינות בעמנו, עד כי אם לא ימצא להוציא דיבה על בני בריתו, ילשין בעלי חיים וגם דוממים.
רק כעבור חודש החלו לבוא התגובות ב"המליץ", ונתפרסמו בגליון אחר גליון. המכתב הראשון ([ט"ז] אדר) בא לטהר את הדגים המלוחים מחשש חמץ, אך מעלה חשש כשרות בדגים הנאכלים כטהורים!
דרשתי וחקרתי היטב מפי יהודים בקיאים במליחת הדגים לרגל מסחרם בהזאוואדען בסביבות מאריופאל (פלך יעקאטערינאסלאוו), ויצא ברור שאין תערובות בהציר, ומה גם שכר שעורים. ובכן צדקת מאד במשפטך "ארז", בהערתך לשאלה זו בנומר 4 "המליץ" ש"ז צד 71.
רק לדבריהם יש חשש איסור אחר, באמרם כי בהחביות והציר אשר שרו בו דגים טמאים ושמנים יומים שלש, ישרו טהורים באותו הציר והשומן הנשאר מהדגים הטמאים, ובהציר הזה ישארו הדגים הטהורים יומים ויותר.
ומהראוי כי הרבנים במקומות אלה יתנו לב לחקור היטב אם נאמנו דברי הסוחרים ולהשתדל לתקן המעוות, ולא ישרו דגים טהורים בציר ובשומן דגים טמאים.
אליעזר משה שו"ב
ובגליון שלאחריו (כ"ג אדר):
ב"המליץ" גליון 4 צד 70 קראתי מאמר דורש לברר ספיקא בענין מליחת הדגים. והנה פה עירנו מולחים דגים טהורים לרבבות, וחקרתי אצל היהודים העוסקים בעבודה זו מנעוריהם ונאמנים בעדותם, וכולם פה אחד העידו לפני שאין מערבין בהציר לא שכר ולא שום שמרים משכר או משארי דברים של חימוץ, וכולם השתוממו לשמוע דבר זר כזה, ואמרו כי בטח איזה מתחסד מחובשי ביהמד"ר בדה זאת מלבו.
ועל יסוד עדות נאמנה זו הנני אומר, שהדגים מלוחים הם בהיתרם הראשון עומדים, כמבואר בש"ע א"ח ה"פ סימן תמ"ז סעיף ה', בט"ז ובמ"א, ובשעת הדחק הכל שרי, ובחיי אדם כלל ק"כ סעיף כ"ז ובש"ע הרב הגאון מ' ש"ז מלאדי נ"ע סימן תמ"ז סעיף ל"ו.
והנה ב"המליץ" אין מקום לפלפל ולהראות בקיאות, ואין דרכי להתהדר, אך חשבתי לחובה עלי להודיע בקהל רב, שכל הדגים היוצאים ממדינת קרים אין בהם שום תערובת שכר שעורים.
מרדכי פישביין, מורה הוראה פה יאלטא וגם רב מטעם הממשלה
יאלטא (פלך טוואריא), ט"ו אדר.
הרב א"ל זיוואוו מדווינסק, שהעלה לראשונה את בעיית הדגים המלוחים, שב וכתב אל הרב יעקב שפירא – שעורר עתה את הענין שנית – ואנו רואים שהוא עדיין עומד איתן בדעתו. ואגב כך צץ חשש נוסף, הפעם על התבלין "אינגבר" (זנגוויל).
הרב שפירא פרסם את מכתבו של הרב זיוואוו (ב"המליץ", א' ניסן תרמ"ב) במצורף למכתב עדות על כשרותם של הדגים הללו, ושוב נותר הענין ללא הכרעה.
ב"ה, יום א' לסדר את חג המצות תשמר תרמ"ב. דינאבורג.
כבוד ידידי הרב הג' החו"ב הנכבד מפורסם כש"ת מו"ה יעקב שפירא נ"י.
ב"ה על החוה"ש.
היום הראו לי ב"מליץ" אשר נדפס מכתב כת"ר על דבר דגים מלוחים, אשר הם חמץ ואסור לאכול בפסח, ונדפס הג"ה [=אלו דברי העורך דלעיל] אשר אינם מאמינים הדבר.
הנני להודיע, אשר זה כמה שנים העידו לפני ולפני בדה"צ אנשים שהיו במקום שמביאים הד"מ על ספינות בלתי מלוחים, ושם משימים אותם בחביות ונותנים עליהם מי מלח (ולשם מביאים אותם בספינות בלתי מלוחים), וראו אשר שם יש כמה זאוואדין שעושים שכר פשוט הנקרא אונטער-ביר, ועם השכר הזה עושים המי מלח. וזה כמה שנים אשר הדפסתי זה, איני זוכר אם ב"מליץ" או ב"לבנון", וכתבתי שם אשר החובה על הרבנים אשר בסמוך למקומות שמניחים הד"מ בחביות, שיחקרו הדבר ויודיעו ב"מליץ" וב"לבנון" איך הוא הדבר. וכתבתי, אשר אם לא יהי' ידיעה מהרבנים דשם אשר זה שקר, אז הוכחה שזה אמת, ואחזיק האיסור בתקפו. ולא השיבו שום תשובה.
גם הביאו לי שו"ע של אחד מרבנים גדולים אשר שחל"ח, וכתוב על גליון שו"ע הלכות פסח בכתב ידו וז"ל: על דבר דגים מלוחים, נתברר מסוחרים אשר המי-מלח נעשה מאונטער-ביר עם מלח.
גם העידו כמה סוחרים לפני, אשר מצאו אשר נעשה בהחביות נקב או סדק וזב המי מלח, וצריך לסתום הנקב וליתן מי מלח אחר, כי בלא מי מלח יתקלקלו, הנה היודעים עושים המי מלח מאונטער-ביר או מן קוואס ואז הד"מ טובים, והאינם יודעים ועושים מי מלח ממלח עם מים, במשך עשרה ימים או שני שבועות מתקלקלים הד"מ ונרקבים וצריך להשליכם. וכמה סוחרים וחנוונים ספרו לפני, כי זב מי מלח מחבית ד"מ, ולא ידעו מזה ועשו המי מלח עם מים, והתחילו הד"מ להתקלקל. ושאלו אצל סוחרים מה לעשות, ואמרו להם שצריך לעשות המי מלח עם אונטער-ביר או קוואס, ושפכו המי מלח שעשו מהד"מ ונתנו מי מלח עם אונטער-ביר והוטבו הד"מ ונתחזקו.
ובאמת הי' הנכון להושיב שם איש נכבד ויראה ממה עושין המי מלח, ועל הד"מ שיעשו מי מלח עם מים, אם אפשר יהי ממנו כתב הכשר שמותר לאכלם בפסח, וכמו שנוהגין בקמ"פ [=בקמח פסח] ושארי דברים שאין קונים בלא הכשר.
ואני נוהג, אשר החנוונים שיש להם ד"מ מוכרים אותם קודם פסח במכירת חמץ, ובחוהמ"פ אינם מוכרים אותם אפילו לנכרים. והחנווני אשר לא מכר בחמץ ומכר בחוהמ"פ אפילו לנכרים, אני אוסר לקנות אצלו ד"מ אחר חגה"פ כמה שבועות, עד אשר יכלו אצלו הד"מ שעבר עליהם הפסח. וכן החובה לנהוג בכל מקום.
ובאמת ברוב מקומות אינם אוכלים ד"מ בפסח, ובווילנא היו אוכלים, וזה כמה שנים נתברר להם להרבנים הג' דשם אשר המה חמוץ גמור, והכריזו שלא לאכול, ואין אוכלים.
ויכול כת"ר להדפיס ב"מליץ" מכתבי זה.
ומצוה דאפרושי מאיסורא, גוררת עוד מצוה דאפרושי מאיסורא:
על דבר אינגבער שאוכלים אותו בפסח בזמנינו, וגם הנה כתבו לערבו בחרוסת, וכן נוהגין. אבל עתה בזמננו נתברר, אשר במקומות שהוא גדל שם מבשלים אותו, והמים הם אלייאיק יקר, ואח"כ לוקחים אותו ומפזרים עליו קמח סולת שלא יהיה ניכר שנתבשל, כי בדרך גידולו יש עליו אבק לבן כמו קמח. והנה הראתי להחנוונים אשר בהילקח האינגבער מהחביות, ימצא בשולי החביות קמח סולת שנפל מהאינגבער.
עוד עושים שם ששורים האינגבער ביי"ש חזק, והמשקה היא נמכרת ביוקר, ואח"כ לוקחים האינגבער ומיבשין אותו ומוכרים אותו. ויש שנותנים גם על זה קמח. לכן אני מזהיר שלא לאכול אינגבער בפסח. וגם בדיעבד אם ניתן בתבשיל, אם הוא מאינגבער שיש עליו אבק לבן, אני מצוה לבער המאכל ולא להשתמש בהכלים. והאינגבער שאין עליו אבק לבן ואין מראהו לבן, אני מורה, אם ההפסד מרובה, להשהות עד אחר פסח, ודוקא בהפסד גדול.
ואם ירצה כת"ר לעמוד על הדבר, יאמר לחנווני כשיביאו לו חביות אינגבער בחביות שהובא ממקומו, ליקח האינגבער מהחביות ולראות בשולי חביות ויראה קמח סולת.
ויראה כת"ר להזהיר שלא ישתמשו בפסח, וכמה שיהיה שיקבלו דברינו הוא יהיה למצוה שנפרשו מחמץ בפסח.
ויחוגו חג המצות בחדוה ודיצות,
ידידו הדו"ש ארי' ליב בהרה"ג מ' אלעזר זצ"ל חפ"ק דינאבורג
במושב שלשה ביחד היינו, ובא לפנינו ה"ה מו"ה דובער ב"ר מרדכי קערץ מהאמי' וה"ה מוה' פנחס ב"ר יהושע מאמסטיסלאו, והעידו לפנינו בתורת עדות באם לא יגיד וכו' כד"ת, איך כי ראו בעיניהם את מעשה דג"מ הנק' אסטראחאנער הערינג מתחלת הצידה, ואת מעשה המליחה והכבוש בהחביות, הכל מהחל ועד כלה, והנה אין בהם ולא בהמלח עצמה שום חשש חימוץ, כי הציר הנמצא בהחביות הכל הוא מתמצית הדגים בעצמם, ולא ינתן בתוכם שום תערובת משקה אחרת בעולם, אף לא מים. וכל מה ששמענו מפיהם כתבנו וחתמנו.
ולראיה באנו עה"ח יום ב' ט"ו ימים לחדש אדר שנת תרמ"ב פה עיר צאריצין.
נאום צבי הירש באא"מ אברהם ישראל פרידמאן מבארזנא
נאום ברוך ב"ר משה פעטראשקע מצאריצין
נאום נתן ב"מ זיסקינד אנהעלסאק מפאלצק
זאת היא ההעתקה אות באות מהגב"ע דק' צאריצין שנשלח לי עפ"צ [=על פאצט] משם. כמ"כ ראיתי הנכתב במליץ מהשו"ב, אך זה הכל אודות הד"מ שבאים מאסטראחאן ורייסא. אך הד"מ הבאים מריגא וק"ב [=וקניגסברג] וליפאיי עדיין נעלם ממה נעשית הציר, ע"כ נצרך לנו להשיג מהרבנים דשם אופן עשייתם הציר שאין בזה חשש חמץ. ובידכם להשיב תשובה לברר הדבר לאמתו.
לכבוד הרב המו"ל "המליץ",
כפי שהדפיס כבודו בקשתי ע"ד הד"מ להוציא לאשורו בנומער 4, וקבלתי כעת הגב"ע מצאריצין כפי שהעתקתי אות באות, ע"כ שולח אני לכבודם להדפיס זה ולהפיצם בישראל, כדי שידעו שהד"מ שבאים מצריצין אין בהם החשש חמץ. ואולי בא לידם איזה מכתב או גב"ע מאיזה ב"ד, נא לדפוס הכל ולמצוה רבה יחשב.
והגם שקבלתי מכתב מהרב ר' ליב האמלער מד"ב [=מדענבורג, היא דווינסק, והוא הרב רא"ל זיוואוו] שמחמיר מאוד בזה (וכפי שאני שולח מכתבו לידכם), אך כמדומה שמחמיר בלא טעם.
אך שהוא כותב שגם בווילנא אין אוכלים, יבואו רבני ווילנא ויעידו מאיזה חשש אין אוכלים, ויפרסמו זאת, ולמה יתנו מחסום לפיהם.
ואם אשיג עוד גב"ע ב[ענ]ין זה, אשלח הכל לידם לפרסם הדבר, אם להתיר או לאסור, שלא יהיו אגודות בזה. המתעסק בזה,
יעקב שפירא חופ"ק ביעשניקאוויץ בגוב' דוויטעפסק
יום ב, כ"ב אדר תרמ"ב.
על כל הנ"ל הגיב העורך וכתב:
רואים אנחנו עדות שני מורי הוראה במקומות שונים, בקרים ובאסטראחאן, ושניהם מתנבאים בסגנון אחד כי אין שום תערובות בציר הד"מ, אף לא מים, כי אם הציר בא מעצמו אחר המליחה, כאשר עינינו רואות יום יום אצלנו כשמכינין דגים לבישול ומולחין אותם ומעמידים אותם על זמן מצער – יפכה הדם, שהוא הציר, מן הבשר והדג שורה בו.
וידוע כי במקומות אלה למדו בחו"ל למלוח דגים, ואיך נוכל להאמין כי הדגים מלוחים בקרים ובאסטראחאן אינם צריכים שכר שעורים לחזקם ולא יתקלקלו, ורק אלה הבאים מהאללאנד ובריטאניא וכדומה לא יוכלו להתקיים בלי תערובת שכר שעורים, וגם הציר מעיקרו מהול בשכר? חרפה היא לנו כי עד היום לא שמו גאונינו לב לדבר הזה לדרוש ולחקור היטב.
כן נראה לנו החשש על האינגבער דבר זר. היאומן כי יבושל ויפזרו עליו קמח, או ששורין אותו בי"ש?
אנחנו חפשנו בספרי חכמי העמים דרך מליחת הדגים והכנת האינגבער, ולא מצאנו זכר מכל החששים שזכר הרב המאוה"ג. ועוד נדרוש ונחקור מפי שר מלומד גדול בענינים האלה ממיודעינו, והוא כאיש אמונים יגיד לנו באר היטב, ואשר נשמע מפיו נפרסם ברבים. מלבד זאת הננו לחלות את פני קוראינו בכל מקום שהם, לקיים בעצמם מצות חז"ל: ובמקום שאין אנשים כו', ולדרוש ולחקור באר היטב, ולהודיענו דבר דבור על אופניו. וכל הדעות בענין הזה הננו לאסוף בכל עת.
ארז
ממש בערב-הפסח (י"ד ניסן) נתפרסמה ב"המליץ" עוד הבהרה חשובה, אך גם היא אינה מצליחה להסיר את כל החששות, חדשים גם ישנים:
קערטשי.
בגליון 4 "המליץ" במאמר "לברר ספיקא", שואל כענין לדעת אם אמת נכון הדבר אשר העיד לפניו איש אחד, ששמע מפה קדוש, שבעתים הללו מערבין שכר שעורים בציר של דגים מלוחים, ויצא א"כ מכלל חשש חימוץ ויבוא לידי חמץ גמור, ואיסור גמור הוא לאוכלם בפסח כו' עכ"ל.
הננו להודיע ולהעיד, כאשר במקומנו וסביבותינו משטח חרמים ומכמורת דגים הידועים בשם "קערטשער הערינג", דרשנו וחקרנו היטב לא פעם ולא שתים, אך פעמים אין מספר, והנה שקר ענה העד בפניו, ולא נראה ולא נשמע גם לא עלה על לב איש לערב שכר בתוך ציר ד"מ. כי מלבד אשר ישנו מראיתם ויתנו טעם לפגם עד אשר לא יצלחו לאכילת כלב, הנה השכר פה ביוקר מאד, אין ערוך לנגד הדגים בעת הציד.
גם ע"ד הד"מ הנקראים בלשוננו "סודאק" ובלשון רוסיא "סולא", הנה המה נאחזים בפח בזאוואדין אשר על שפת לשון הים היוצא מים השחור בסביבות עיר טעמריאק הסמוכה לנו, וסוחרים נכבדים – רובם ככולם עברים המה מאנשי פולין, העושים מסחרם בהם וגם בדגים טמאים היקרים – ודרשנו מהם, וימלאו פיהם שחוק על חלומותיו ועל דבריו. אין שכר ואין שום חמץ, זולת מים ומלח הניתן בתוך כלים גדולים מאד העשויים מקרשים ארוכים כפי השיעור, ונעשה מי מלח (ראפע), ואז ישליכו לתוכה הדגים לאלפים וישהו שמה ימים ידועים, וזה כל מלאכתן. וכן מעשה הערינג פה.
אך משום חומרא דחמץ חוששים פן העושים במלאכה לא נזהרו, ובעת מלאכתם אולי אכלו לחם חמץ ויוכל להיות שנפלו לתוכם איזה פתותי חמץ, וגם המלח לא נבדק ע"י ישראל (אף כי המלח ילקח פה מערמות גדולות מאד לאלפים ורבבות פודין הנאסף ממקום מכרה המלח), לכן המהדרין – ורובם מאנשי פולין – נוהגים שלא לאכלם בפסח. ואנחנו נוהגים לשלוח איש נאמן אשר ימלחם בכבודו בעצמו במלח בדוק ובחביתין חדשים, ואז אנחנו נותנים לו הכשר בכתב וחותם, וישלחום לאדעסא ולערי פולין.
אך בד"א במקום שאפשר, אבל במדינות ליטא אשר שמה העניות שוררה מאד בין דלת עב"י ר"ל, וכפי הנשמע דגים וגם בשר שמה ביוקר מאד, לכן אפריון נמטי לגדולי המורים בליטא אשר כפי הנשמע העמידו הדבר על עיקר הדין, והתירו לשרותם קוה"פ ולאכלם בפסח. יאכלו ענוים וישבעו, ושכר עונג יו"ט בידם. כי כבר התירו פרושים הדבר, רוב האחרונים בשו"ע סי' תמ"ז יע"ש.
אך ע"ד הד"מ "סודאק" או "סולא" הנ"ל, העידו לפנינו הסוחרים הנכבדים, אשר לפעמים אחר אשר יריקו הדגים הכשרים,יניחו לתוך המי מלח ההוא בעצמו דגים טמאים, ובצאתם יביאו כשרים במקומם, וא"כ נתערב ציר דגים טמאים בכשרים, דא עקא (אך בכל משפחת הערינג פה לא יתערב זר בתוכם).
אבל כאשר לא נשאלנו להורות הלכה למעשה, וגם מה אנחנו נגד גדולי וגאוני ליטא, אשר קטנם עבה ממתננו, להם ולא לנו, להם המשפט להורות הלכה למעשה כפי חוות דעתם הגדולה, בצירוף יראת ד' אשר בתוכם, ואנחנו רק מעידים ומודיעים הדבר כאשר הוא.
אלה דברי המודיעים ומעידים הבעה"ח
שלמה מארקמאן מו"צ דפה"ק
אהרן פישהוט מו"צ דפה"ק
והעורך מוסיף את הערתו:
גם ידידנו השר ה' וו. ק. דעללא-וואס, שהיה דירעקטאר בבית חנוך המלאכות על שם הקיסרית במאסקווא, ונודע לשם כמלומד גדול בחכמת הטבע הלכה למעשה, גם הוא צחק למשמע החשש מתערובת שכר שעורים בדגים מלוחים, כי הוא בעצמו היה במקום המליחה של הדגים מים השחור, מהדאן והוואלגא. וכאשר שאלנוהו, אולי יתנהגו באופן כזה עם הדגים המובאים משוועדין ומבריטניא והאללאנד, חשב זאת לאי אפשר, אך הבטיחנו בכל זאת לדרוש ולחקור היטב ולהודיענו אל נכון.
כן שאלנוהו על אודות הזנגבל (אינגבער), וישחק לשמוע עלילה כוזבת כזאת, ובטוב טעם ודעת הוכיח לנו כי אי אפשר להאמין כי הזנגבל שהשתמשו בו לאיזה ענין, יצלח עוד למסחר כבושם. כה לדוגמא עושים לדבריו בבריטניא ממנו מין שכר הנודע בשם "אינגבער ביער", והיה הנשאר אחר השריה לא יצלח עוד לממכר, כי פג טעמו ונמר ריחו.
כי יש להשען על החכם הזה, יעיד ידידנו היקר הרב המאוה"ג הג' מ' חיים ברלין במאסקווא, כי בחן אמון רוחו בשנת 1869 כאשר המלצתי עליו לפני השר ההוא לבחון שמן זית אם יש בו תערובות חלב חזיר (עיין המליץ לשנה ההיא מאמרנו "שמן זית").
ארז
גם אחר הפסח המשיכו לענות בשאלה זו על-גבי העיתון ("המליץ", כ"ט ניסן תרמ"ב):
הרב המאוה"ג מהר"ל מדינאבורג, בהגישו עצומותיו ב"המליץ" נו' 10 לאסור את הדגים מלוחים בפסח, יאמר: "ובווילנא היו אוכלים, וזה כמה שנים נתברר (?) להם להרבנים הג' דשם אשר המה חמוץ גמור, והכריזו שלא לאכול, ואין אוכלים".
השגגה יצאה מלפני השליט להעיד עדות זו בהרבנים הגאונים מווילנא, מהתשובה אשר השיג ע"י הטיליגראף, אשר אנכי הריצותי להפצרת הרבנים הגאונים הר' יוסף שאקאוויץ הי"ו והמנוח הר' בצלאל הכהן ז"ל בערב הפסח שנת תרל"ו על שאלתו מאתם, וכתבתי בשמם כי "לא נאכל פה דגים מלוחים בחג הפסח". אך לא בשביל שנתברר להם אשר המה חמוץ גמור כדברי הרב נ"י, רק הוראת שעה היתה אז, עת התעורר החשש במ"ע "הלבנון" (אדמה כי ראשונה ע"י הרב הנזכר) מתערובת שכר שעורים בצירם, והמה טרם חקרו ודרשו אם יש רגלים להחשש כי בני תערובות המה. אך מני אז שבו להתירם שנה שנה (כי מעולם לא נקבע פה היתרם לדורות), וכן בשנה זו התירו לאכול את הדגים מלוחים בפסח.
הנה כי כן נפל אחד העמודים אשר איסור הרב הג' מד"ב נשען עליו.
חיים שלמה הלוי גערשטיין
ווילנא, כ"ה ניסן תרמ"ב.
הקטע שלפנינו (שנדפס אותה שנה ב"המליץ", י"ד ניסן תרמ"ה) חף מדברי תורה, אך יש בו כדי ללמד על האווירה ששרתה בקרב חלק מהציבור, בעיקר אלו שלא נמנו עם מחנהו של הרב רא"ל זיוואוו מדווינסק. כמובן שיש להתייחס בזהירות ובפקפוק ל"עובדות" המתוארות בדבריו.
דינאבורג.
חוק הוא לאיזה רבנים ברוסיא, כי שלשים יום קודם הפסח מתנערים המה מתרדמתם.. וכל אחד מהם משתדל להמציא איזה איסור חדש וגזרה חדשה שלא היו עוד לעולמים. בעירנו יצטיין במקצוע הזה הרב לחסידים, שבכל ימות השנה נחבא הוא אל חדרו מבלי הביט על כל הנעשה בעיר, ורק קודם הפסח שם לו לחוק לגזור בכל שנה ושנה איזה גזרה חדשה, מבלי שום לב אם רוב הצבור יכול לעמוד בה.
כבר ידוע לקוראי "המליץ" איסוריו של הרב הזה על דגים מלוחים, זנגביל ועצי קנמון, בהכריזו עליהם כי חמץ גמור הם והאוכלם בפסח חייב כרת. גם בשנה זו נתחדשה הלכה בבית מדרשו: כי כל כלי עץ הנעשים פה (הדרושים להחזיק בהם יי"ג או יי"ש של פסח) אסור להשתמש בהם, והוציא מכלל הזה רק את כלי העץ המובאים מריגא.
ואם כי אין דרכי בני עירנו להרהר אחרי פסקי דיניו של הרב הזה, וכל מה שהוא עושה עשוי, אבל הפעם החלו האנשים אשר נגעה גזרת הרב לעסקם ולמסחרם לחפש ולמצוא טעם וסיבה לגזרתו, ויבוקש הדבר וימצא: כי ע"י אחד מסוחרי יי"ג, אשר כל כליו מובאים מריגא, נולדה הגזרה הזאת. כי האיש הזה העיד לפני הרב שבעיניו ראה כי חרשי העץ מדביקים את דפנות כלי העץ וצמידיהם אשר עליהם בבצק ובדבק של קמח, והרב בשמעו את הדבר הזה מהר לאסור את הכלים הנעשים פה.. לא שאור ועיסה מעכבים בדבר, כ"א הקונקורנציא [=תחרות] מצד הסוחר אשר כליו שהוא מחזיק בהם יי"ג מובאים מריגא...
איש ימיני
נוכחנו לראות כי קולות האוסרים נשמעו מדינאבורג-דווינסק, וגם הקולות שלעומתם נשמעו מאותה עיר.
בשו"ת "ראש הראובני" להרה"ג ר' ראובן הלוי (רבם של ה'מתנגדים' בדווינסק, באותם ימים שהרא"ל זיוואוו הנ"ל היה רבם של החסידים) נדפסה תשובה אחת לשני החששות הללו, הן החשש בדגים-מלוחים והן החשש באינגבר. והיא לו שם בסי' טז:
פה דינאבורג אמרו מפי השמועה, כי בדגים מלוחים שקורין הערינג שופכים שכר, ומזה נעשה הציר, וא"כ כיון דנשרה הדגים במי שכר א"כ בלועים מחמץ. וגם על אינגבער לבנים אמרו ששורים ביי"ש, ומפזרים עליהם קמח, לכן נראה כקמח עליהם. ונשאלתי אם יש לאסור משום שמועות האלו.
והשבתי כי אין לאסור, כי כל החששות אינם רק חשש דרבנן, דהא דמין בשאינו מינו אינו בטל רק בס', היינו משום שנרגש הטעם, והרגשת הטעם הוה כניכר האיסור, וזה הכוונה טעם כעיקר, דהוה כניכר העיקר, וכל איסור שניכר אינו בטל. וכיון דאינו נרגש שום טעם, לא טעם שכר בהערינג ולא טעם יי"ש באינגבער, לו יהא דהחריפות של המלח והאינגבער מבטל הטעם, מן התורה נקרא ביטול.
ויעויין בתוס' זבחים דף ע"ח ע"א ד"ה אלא שם בא"ד כתבו, דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה, וכן כתבו במנחות דף כ"ג ע"ב ד"ה אלא, והתם אינו בטל לגמרי טעם מצה, דהא חזינן בכורך דעבדינן זכר למקדש כהלל דאיכא טעם מצה, רק קצת ביטול טעם מצה יש, לכן לא ליכרוך וכו' בפסחים דף קט"ו ע"א. אבל היכא דנתבטל לגמרי הטעם, אין בו חשש איסור דאורייתא כלל.
ויעויין בע"ז דף ל"ג ע"א ברש"י ד"ה לבי מילחי וד"ה הכא לא אזיל לאיבוד, ובתוס' שם ד"ה האי שכתבו לפרש"י הרי טעמו ניכר במלח, ולפירוש ר"ת כתבו כי גם טעם היין אינו ניכר בו יעו"ש. וכיון דכאן אין ניכר כלל טעם יי"ש ושכר, בודאי אין חשש כלל.
ואף אם נאמר דמדרבנן יש חשש, כמו מין במינו דאין ניכר הטעם אעפ"כ אסרו עד ס' בחולין דף צ"ז ע"ב. ובאמת לא דמי למין במינו, דהתם ליכא למיקם אטעמא להכי אסרינן עד ס', אבל מין בשאינו מינו סמכינן בהיתרא על טעמא, יעויין שם ברש"י ד"ה בטעמא ע"ש, ובאיסורא על קפילא. ויעו"ש ברשב"א ד"ה אמר רבא, ובש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק ד' וס"ק ה' ע"ש.
רק אף אם נאמר דיש חשש איסור דרבנן, על המחמיר להביא ראי' גמורה. ויעויין מתני' ידים פרק ד' משנה ג' איתא שם שכל המחמיר עליו ראי' ללמוד. והחששות הנ"ל לא נשמע רק בדענאבארג ולא בשארי מקומות, וגם לא בכל דענאבארג רק בהמנין של המחמיר, ועליו להביא ראי' גמורה ללמד.
וגם האינגבער הלבנים שנראה עליהם כמין קמח, טעמתי הקמח וראיתי כי טעם אינגבער ממש בהם. ושמעתי בבירור כי מאינגבער עצמם הם הקמח. ואמרתי, לו יהא שמפזרים עליהם קמח ומתהפך לאינגבער, ליכא חשש איסור דאורייתא כלל, דעד כאן לא פליג הרא"ש על רבינו יונה בפרק כיצד מברכין סי' ל"ה גבי דבש, דאמר דהא אפילו ראיתו צריכה ראי' ע"ש, היינו כיון דעצם האיסור אינו ניכר ואולי לא נתהפך לדבש. וכבר הארכתי בתשובה דתליא בפירושא דהך גמרא בע"ז דף ל"ט ע"ב, דאמר גבי דבש אי משום איערובי מיסרי סרי, יעויין שם בהר"ן. והרא"ש דפליג על ר"י בברכות הנ"ל אינו מפרש הך גמרא דע"ז כפירוש האחרים שבר"ן, רק מפרש כפירוש רש"י שם או כפירוש הראשון שבר"ן (ובתשובה הארכתי הרבה בזה).
אבל בנידון דידן שרואין אנו שהקמח הוא אינגבער ממש, אף אם נתהפך מקמח לאינגבער אין בו שום חשש חימוץ, ובאמת הקמח הם מהאינגבער בעצמם כנ"ל.
דברי ראובן הלוי
בשנת תרמ"ז נפטרו שני רבני דווינסק, האוסר והמתיר (הרב ר' אריה ליב זיוואוו נפטר בערב ר"ח סיון, והרב ר' ראובן הלוי נפטר בג' מנ"א); לקראת הפסח של השנה הבאה באו ב'היום' הפטרבורגי (י"ט אדר תרמ"ח) הדברים הבאים מקולמוסו של 'יל"ג' (הוא הכותב הדווינסקאי הוותיק יהודה ליב גמזו) ונקל להבחין עם מי מהשניים הוא מצדד:
אחר חג הפורים עומד על הפרק החג הגדול והנורא.. האוכל עמל ימים רבים ומרגיז לב העניים והאביונים, הלא הוא – חג הפסח.. בחודש הזה, בחיי שני רבנינו ז"ל שהלכו לעולמם בשנה הזאת, היו מחלקות החסידים והמתנגדים מבצבצות ויוצאות ביתר שאת; הרה"ג המנוח של החסידים שהיה כחא דחומרא עדיף לו, היה מכריז איסורים חמורים על דגים מלוחים, זינגביל וכדומה, והרה"ג [של] המתנגדים בר פלוגתיה היה קובל עליו ומטה כלפי חסד.
בשנה הזאת עוד אין לנו רבנים חדשים ועוד אין אנו יודעים שאלת דגים מלוחים מה תהא עליה. רע ומר מאד גורל החסידים העניים, כי לקנות דגים וברבורים אבוסים – אין ידם משגת, ודגים מלוחים – אינם מותרים להם. נמצא: גזירה מדרבנן, שאינה אלא משום ספק ספיקא, דוחה שמחת החג שהיא מצוה מדאורייתא.
לפי דעתי הקלושה אין אנו מחויבים להשגיח עתה בחומרות הללו, כי הרה"ג זצ"ל לא קבע בהן מסמרות לפסוק אותן הלכה לדורות, והוראת דעתו לא היתה אלא בשעתו. ומה גם כי אין תורת חזקה נוהגת בדברים כאלה, התורה ששבעים פנים לה לא בשמים היא וכל יפתח בדורו כשמואל בדורו, זה אוסר וזה מתיר ובכל זאת אלו ואלו דברי אלקים חיים. מי יתן וחכמו ישכילו דייני עירנו, היושבים לפי שעה על כסא הרבנות, להתיר את האיסורים האלה וברכת העניים עליהם תבוא.
הרה"ג ר' חיים שמעון דוב אבד"ק הארקי5 – בנו של הר"ר אריה ליב זיוואוו הנ"ל – הניח בכתובים הגהות על שו"ע אדמו"ר הל' פסח, וגם שם מצינו שנזקק לחששות דנן.
אלו דברי אדמו"ר בשו"ע סי' תמז סעיף לו (בדפוס זיטאמיר):
אבל מיני מלוחים שבכל השנה אינן נאכלים בלא הדחה כגון דגים יבישים או המלוחים בחבית (שקורין הערינג) שהן מלוחים מזמן מרובה ואינן נאכלין בלא הדחה, ובשר מלוח אפילו הוא לח ואפילו נמלח מקרוב אין דרכו להאכל בלא הדחה, ולפיכך אין לחוש שמא ישכח להדיחו ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה ג' פעמים במים ואם ישרנו בתוך כלי של פסח וגם ידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו הרי זה משובח.
וב"לוח התיקון" שם נאמר:
ובכתבים של הרב המפורסם מוה' יהודא ליב ז"ל אחיו של הגאון הקדוש [אדמו"ר בעל השו"ע] ז"ל נמצא שצריך להגיה כאן, וכצ"ל: [ומותר לאכלו בפסח] ע"י הדחה שישרנו שלשה פעמים במים בתוך כלי של פסח וידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו והמחמיר בכל ענין ה"ז משובח (ב"ח לבוש).
על כך מעיר הר"ר חיים שמעון דוב:
ואאמו"ר הרה"ג נ"ע זה רבות בשנים הדפיס במכ"ע בדבר הדג"מ (הערינג) וז"ל.. [כאן נעתקו דבריו של רא"ל זיוואוו שנדפסו לעיל] עכ"ל אמו"ר ז"ל.
והנה בזה שכותב אאמו"ר נ"ע שהעידו לפניו כמה סוחרים כי אם יזוב המי מלח מהדג"מ אז ישפכו להחביות מי מלח אחר, ועשית המי מלח מוכרח להיות מאונטער ביר או קוואס ולא ממים לבדם, כי יתקלקלו אם יהי' המי מלח ממים לבדם, בזה גם אני הצעיר בו"ת [=בנו ותלמידו] אעידה נאמנה, שגם אני חקרתי בזה זה רבות בשנים מכמה סוחרי דג"מ הערינג, אנשי אמונה ויראים, והעידו לפני ג"כ כי אם יזוב המי מלח מהחביות אזי הוא ההכרח לשפוך על הדג"מ מי מלח אחר, ובאם לאו יתקלקלו. ומי המלח עושים מאונטער ביר או משכר מעורב במים, ובמים לבד לא יתכן לעשות המי מלח כי יתקלקלו הדג"מ. ואמרו לי שהדבר הזה ידוע לכל סוחרי דג"מ. גם אמרו לי שכמעט אין חביות מדג"מ שלא זב ממנה המי מלח הראשון ואשר נתמלאה במי מלח אחר שנעשה באופן כזה.
ומעתה, גם לדברי האינם מאמינים לזה אשר במקום נתינתם מתחלה בחביות נעשה המי מלח מדבר שיש בו חשש חמץ, רק אומרים שהוא נעשה בהחביות מציר הדגים עצמם שנמלחו במקומן במלח לבדו, ולו יהי כדבריהם, אך בזה שהועד מכמה אנשים סוחרים נאמנים שבאם שיזוב המי מלח הראשון ימלאו החביות במי מלח אחר, והוא נעשה ברור במי שכר דוקא, בזה לא יכחישו לנו, ואשר כמעט כל החביות נתמלאו במי מלח הזה. וא"כ הרי ברור יש בדג"מ הערינג חשש גמור מחמץ וקרוב לודאי.
ומעתה לא יספיק לנו זה שהגיה מוהרי"ל אחי אדמו"ר זצ"ל "והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח", אלא הוא חשש חמץ גמור.
ומחששות בדגים-מלוחים בפרט, לחששות השייכים בכל בכל הדגים למיניהם, ואולי גם הדגים המלוחים בכללם. מכאן יש להבין את מקצת טעמם של המחמירים שלא לאכול דגים כלל בחג-הפסח (ראה בספרים שצויינו לעיל בתחילת המאמר).
את מכתבו הבא פרסם הרה"ג ר' אלי' חיים מייזל בשנת תר"נ ב'הצפירה' (גל' 28, מיום כ"ג שבט):
לאדז. בחג המצות העבר נתרבו לפני השאלות מהגרעינין הנמצאים על הדגים ומתחת לתתותיהם [כנראה צ"ל: לסתותיהם]. ולמרבית השאלות נתעוררתי ללכת לראות כיצד הדגים מובאים אלינו מראסטאוו אשר על נהר דאן, ולדאבון לבבי מצאתי כי הם נשלחים בלי שום לב עליהם שלא יובאו לאיסור חמץ. והנה זהו דרך שילוחם:
התיבות הם מרוקמים מעצים דקים ורחבים, פתח התיבה הוא רבוע, מכל ארבעת צדדיו מניחים עמרים של תבן ארוך, עיקרם למעלה לצד הפתח והשבלים המלאים גרעינין למטה. וכל השבלים מארבעת הצדדים כולם מתקבצים למטה. ועל השבלים מניחים כפור [=קרח], ולמען לא ימס הכפור מהר מפזרים עליו מלח רב. ועל הכפור שעם המלח מניחים הדגים, משודרים בשדרה, ועליהם נותנים עוד כפור ומלח ומשדרים שדרה שניה. וכן לשלישית ורביעית וכן לחמשית כפור ומלח ודגים, עד שתמלא התיבה.
אמנם הכפור לא לעולם הוא עומד, ובמשך כמה ימים הכפור הולך ונמס ונעשה מים. אבל לא למים מתוקים הוא נהפך, רק למים מלוחים. ולא למים צלולים, כי אז אולי היו המים זבים ויוצאים בין סדקי הרקמה, אך כי ע"י הקצף שעל הדגים יתהוו המים כמרק דגים מבושלים, עד שאי אפשר להם לזוב מן התיבה.
והדגים עם השבולת והגרעינין הנושרים מהשבלים צפים בתוך המרק הזה כמה ימים, עד בואם אל מקום זה יעדו למענם.
וע"כ נמצאתי מחוייב לפרסם הענין ברבים, למען ידעו סוחרי הדגים בראסטאוו ובשארי מקומות, וישאלו שמה מפי הרב האב"ד או ממורי הוראה דשם, האופן הראוי לשלחם שלא יבואו לחשש חמץ. וכמו כן ידעו הסוחרים דסביבותינו בעת קנייתם, להשגיח איך נשלחו. וכן הבע"ב הקונים את הדגים בחג המצות, ידעו להשגיח על זה בעת קנייתם.
הנני הכותב יום ג' כ"א שבט תר"ן לפ"ק,
אליהו חיים מייזל אבד"ק הנ"ל.
לקול הקורא הזה נתעוררו רבני וורשא, והרה"ג ר' שמואל זנוויל קלעפפיש פרסם ב'הצפירה' (גל' 60, מיום ג' ניסן תר"נ) את ההודעה דלהלן:
למען דעת
ווארשא. הנה עפ"י המודעה הנדפסה בהצפירה גליון 35 [צ"ל: 28] אודות הגרעינים הנמצאים בהקוילקעס דגים הנמכרים לפסח ע"י שמשימין תחת הדגים תבן עם זנבותיהם, ונמצא בהם גרעיני דגן וחטים, ונכבשים הדגים עם הגרעינים במימיהן היוצא מהם, וצריך לזה שאלת חכם, ואין הכל בקיאין ומרגישין בזה לשאול את פי המורה.
ע"כ לתקן המכשול ולהסיר החשש הזה, קראתי לסוחרי הדגים מפה ווארשא, ופקדתי עליהם שיראו שלא ישימו תחת הדגים תבן עם זנבותיהם, ורק יקצצו זנבות התבן לבל יהיה עוד החשש ממציאת הגרעינים. ולתוספות תיקון יעשו הפסקה והבדלה בין הדגים להתבן, להשים מחצלת נקי' (הקורין ראגיזע).
ועל זה הבטיחו לי הסוחרים נאמנה, שיכתבו להקאמיסנירין [=מתווכים, סוכנים] שלהם, שישגיחו בדבר שהדגים הנשלח להם על חה"פ יהיו עשויים כתיקון הנ"ל, באופן שלא יהיה עוד שום חשש ממציאת הגרעינים חלילה.
ועל הקוילקעס מדגים העשויים באופן הנ"ל יהיה רשום בחותם "כשר לפסח". ויכולין אחב"י לסמוך על זה בלי שום חשש ופקפוק כלל, לקנות הדגים מהקוילקעס אשר עליהם רשום חותם הנ"ל על חה"פ.
וזאת למודעי, שבאם המצא ימצא חלילה בדגים הקנויים לפסח איזה גרעינים, לא יקילו בזה, ורק ישאלו פי חכם ומורה.
ולהשומע יונעם ותעב"ט [=ותבוא עליו ברכת טוב].
הבאע"ח יום א' ב' ניסן תר"ן לפ"ק, ווארשא.
שמואל זנוויל קלעפפיש מו"ץ דפה ק"ק הנ"ל.
הערות
1. הרב ר' אריה ליב זיוואוו (בן הרב ר' אליעזר אב"ד מאזיר) נולד בערך בשנת תק"ע. היה מגדולי רבני חב"ד בדורו של אדמו"ר בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש. להלן מספר הוא על עצמו שבהיותו בבאברויסק היה "משמש את הרה"ג המפורסם מ' ברוך מרדכי זצ"ל עטינגער", וכך כותב הוא גם באחת מתשובותיו (בכת"י): "נתגדלתי בבית דינו הצדק של הרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי דק' באברויסק, אשר ידוע אשר מנעוריו היה מתאבק בעפר רגלי גאוני ישראל".
אחרי תקופת שימושו בבית-הדין שבבאברויסק קיבל את הרבנות בעיר סמילעוויץ, והוא אז כבן י"ז שנה בלבד. על-שם עיר זו נקרא כל ימיו "הרב לייב סמילעוויצער". משם נתקבל לרב ומ"ץ דק' האמיל הגדולה, שבה שימש באותה עת הרה"ג המפורסם ר' יצחק אייזיק הלוי עפשטיין כאב"ד. אחר פטירתו של הררי"א עפשטיין (בשנת תרי"ז) נתמנה הר"ר אריה ליב על מקומו.
בערך בשנת תרכ"ה קיבל את הרבנות בעיר דינאבורג-דווינסק (שנים ספורות אחרי מות הררי"ל בטלן מדווינסק בעל שו"ת 'זכר יהודה'), שם כיהן עד פטירתו בשנת תרמ"ז. את מקומו מלא אחריו רבן של ישראל הגאון הרוגצ'ובי בעל ה'צפנת פענח'.
נותר ממנו כרך שו"ת בכת"י, בנוסף לתשובותיו המפוזרות בכמה מספרי השו"ת של רבני דורו.
2. נמנה עם הרבנים רואי פני הגר"א, ואחר-כך היה לאחד מגדולי תלמידיו של האדמו"ר בעל ה'תניא'. אמו נישאה לרבה האחרון של וילנא הרה"ג ר' שמואל, ואח"כ היה הר"ר ברוך מרדכי לחתנו של הר"ר שמואל הנ"ל (כשהתייעצו עם הגר"א אודות שידוך זה, אמר: "אף שהוא חסיד, אבל סוף סוף הנהו תלמיד חכם" – 'תולדות חכמי ירושלים', ד, עמ' 69). אחרי שכיהן ברבנות באברויסק עשרות רבות של שנים עלה לירושלים, וכעבור כשנה נפטר שם בשלהי שנת תרי"ב (ראה אודותיו באריכות בפרק "תולדות הגאון החסיד הרב ברוך מרדכי איטינגא מבוברויסק", קובץ 'אהלי ליובאוויטש', ד, עמ' 57 ואילך. מאמר זה הוא מפרי עטו של הרה"ג ר' אלי' יוחנן גורארי רבה של חולון, ובקרוב אי"ה עתיד לצאת לאור ספרו הרחב על הגאון ר' ברוך מרדכי הנ"ל).
3. מפליאה וגם תמוהה העובדה, שאין הוא מפרסם כאן ועתה את המכתבים שכתב הרב מקובנא אשתקד, ותחת זאת הוא מייעץ לשאול אותו שוב! והרב מקובנא אין זמנו פנוי בערב-פסח לבוא בעצמו במכתב אחד "בשערי הלבנון", אבל יש לו פנאי די והותר כדי להשיב ליחידים רבים ו"לא ימנע טובו מהשיב לשואליו בכתב"! גם בשנים הבאות לא פירסם איש מכתב שכזה בשם הרב מקובנא! והדברים תמוהים מהחל ועד כלה.
4. זכור אזכור ששמעתי מהפרופ' ר' דב היימן ע"ה, שאביו היה מסלוצק ואמו מסביבות וילנא, במקום אחד מאלו היו אוכלים דגים-מלוחים בפסח ובמקום האחר היו נזהרים מאכילתם. ואיני זוכר באיזה מהם החמירו ובאיזה הקילו. וראה להלן במכתבו של הרב רא"ל זיוואוו מדווינסק, שבווילנא פסקו מלאכול דגים מלוחים, ובמכתב שבעקבותיו נאמר, שאין שם היתר קבוע, אך גם לא איסור קבוע. וגם האיסור הזמני היה בעקבות מכתבו הראשון של הרב מדווינסק שנדפס ב"הלבנון"...
5. רב זה נזכר גם בפרק על "מצות מכונה", יעו"ש.
(זכור לאברהם, תשס"ב-תשס"ג)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
