"בואו חשבון" – חשבון-נפש של חסידים

לרגל יום הזיכרון של הרה"ח ר' אברהם חיים רוזנבוים

נר ראשון של חנוכה
 

 

"ישיבתם" של חסידי חב"ד בבתי-כלא ברוסיה היתה – ל"ע – חזון נפרץ, עד כי נמנו וגמרו שישיבה למשך שנה אחת זו מצוה, שנתיים – רשות, ושלוש שנים "מחזי כיוהרא"...

 

הרה"ח ר' אברהם חיים רוזנבוים היה מאלו ש"ישבו" שלוש שנים, אבל היוהרה היתה ממנו והלאה. שמחתו החסידית לא עזבה אותו אף לרגע, אך יחד אתה שכן בקרבו "לב נשבר" – חסידי אף הוא.

 

מי שנגזר דינו למאסר בתוספת עבודה, לא היה באפשרותו להימנע מחילול שבת ר"ל לאורך ימים. בזכרונותיהם של אסירים שנשתחררו – לאו דוקא חסידי חב"ד – ניתן למצוא תגובות שונות לחילול השבת שנעשה לאונסם:

 

היה מי שהדחיק חוויה נפשית עגומה זו (טראומה בלעז), עד כי הצליח לשכנע את עצמו ואת מאזיניו, שהוא לא חילל שבת מעולם! נסי-נסים נעשו לו, הקב"ה שידד למענו את מערכות הטבע, והוא זכאי!

 

כמובן שהוא מרוחק מן התשובה בתכלית הריחוק.

 

אחרים שעברו את אותן החוויות מרגיעים את מצפונם: "אונס רחמנא פטריה", אין הקב"ה בא בטרוניא עם האנוסים, והרי אין לך אנוס יותר ממי שנתון בידיהם הקשות של קלגסי בתי-הכלא וה"גולאקים" של רוסיה.

 

כך "נפטר" גם הוא מעבודת התשובה.

 

אך יש היודעים שגם על עבירה שנעשתה באונס יש לשוב בתשובה, וכפי שלמדו כמה דרכי תשובה מהפסוק במשלי "גם בלא דעת נפש לא טוב", שהנפש נפגמת גם בעוונות שאין נענשים עליהם, ויש לשוב בתשובה כדי לתקן את הנפש מכל שמץ של פגם.

 

ר' אברהם חיים נאנס גם הוא לחלל את השבת, אבל הוא הסתכל על כך בצורה שונה לחלוטין; וכך כתב על פנקסו:

 

"יען כי עברתי על גדר של חכמים, על-כן באתי לגדור גדר של אבנים היום בשבת קודש. וצדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".

 

זו אינה עבירה גרידא, זהו עונש!

 

מחשבתו אינה נתונה עכשיו כלל למדידת חומרת העבירה; מה שמטריד אותו הוא: על מה עשה ה' ככה לו?! מדוע הענישו הקב"ה בחילול שבת?!

 

ומיד מצדיק הוא עליו את הדין: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" – יען כי עברתי על גדר של חכמים...

 

חשבון-הנפש שלו לא התמקד בעבירה עצמה וגם לא נעצר שם; ההרגש החסידי הוליכו לעומק אחר עומק: לשוב בתשובה על הדבר שבעטיו נגזר עליו מן השמים לחלל שבת!

*

ימים ספורים אחרי ההסתלקות של ג' תמוז תשנ"ד, נסתלק מאתנו גם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל.

 

אז נתפרסם "קונטרס הצוואה" שלו, שיש בכוחו ללמד רבות על אישיותו הנעלית של הצדיק בעל הצוואה.

 

מזכיר הוא שם את אשר אירע לו בימי הזעם, "שביום חרון אף ה' על-ידי הצורר ימח שמו וזכרו, עלה הכורת על כל יוצאי-חלציי, וכל משפחתי נאבדה מן האדמה, גדולים וקטנים, תינוקות של בית רבן" – ומונה הוא בשמותיהם את חמשת בניו ושש בנותיו, אשתו הרבנית, אחותו וכל יוצאי חלציה בניה ונכדיה, אחיו הגדול – שכולם אבדו בשואה.

 

אין הוא מהרהר ח"ו אחרי הקב"ה, אלא מצדיק עליו את הדין: אולי עוונותי הרבים והעצומים גרמו, צדיק הוא השם ופיהו מריתי, נפקד עוון אבות על בנים, וכדברי הגמ' בכמה מקומות "מפני מה מתים בניו של אדם".

 

אך אין הוא עוצר בנקודה זו, וטוהר נפשו ממשיך להוליכו ולהביאו חשבון:

 

"שיערתי בעצמי שהנני צריך תשובה על מה שנענשתי בהעדר צאצאי בשעת החורבן, ואני צריך כפרה"...

 

"הנני צריך תשובה על מה שנענשתי"!...

 

אם הוא זה שגרם ח"ו לאבדן משפחתו, אם-כן, מוטל עליו לשוב בתשובה...

 

*

כמה גדולים נמוכי הרוח ועד מה עמקו מחשבותיהם; עבירה שאינה אלא עונש, ועונש שמזקיק כפרה.