הרב סולובייצ'יק:

הרבי מליובאוויטש הוא רבי חנינא בן דוסא שבדורנו!

עם בואו של אדמו"ר מוהריי"צ לארה"ב, בט' אדר ב' ת"ש, בו ביום התקיימה האסיפה המכוננת להקמת ישיבת 'תומכי תמימים' בארה"ב. כעבור שישה ימים החלו הלימודים בפועל (ראה: 'תולדות חב"ד בארה"ב', עמ' קעח-קעט).

בערב ראש-חודש תמוז תש"ב נפתחו חגיגות הארבעים-וחמש שנה לייסוד ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, ובחוברת שהתפרסמה לקראת ח"י באלול באותה שנה כבר יכלו לדווח על הישיבה הגדולה והמתיבתא בברוקלין, ישיבה גדולה במונטריאול, שלוש ישיבות קטנות בפיטסבורג, ישיבה בוואוסטר ובנוארק, ועוד ישיבות קטנות וחדרים בפרברים שונים.

החגיגה של ערב ראש-חודש תמוז תש"ב הייתה הראשונה מסוגה, והיא נערכה – בקראון-הייטס, באולם "פארק מענאר" (Park Manor Hall) – בנוכחותו של אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע (וחתניו אדמו"ר זי"ע והר"ש גורארי' ע"ה), ועוד מגדולי הרבנים ואנשי ציבור.

בין הנואמים בחגיגה זו היה הרה"ג ר' יוסף דוב סולובייצ'יק (אב"ד בוסטון וראש ישיבת 'ר' יצחק אלחנן'), שנשא משא נלהב ולבבי על ליובאוויטש בכלל ואדמו"ר מוהריי"צ בפרט.

דרשתו נרשמה בשעתו על-ידי אחד השומעים, ונדפסה – ביידיש – בחוברת 'צום פינף און פערציג יעהריגען יובילעאום פון ישיבות "תומכי תמימים" ליובאוויטש', שהתפרסמה לקראת חגיגת הנעילה שנערכה בח"י באלול תש"ב.

כאן מגישים אנו לראשונה את הדרשה בתרגום עברי.

דיווח על החגיגה התפרסם בשעתו בירחון 'הקריאה והקדושה' (גל' ערב ר"ח אב תש"ב, עמ' ג-ד), ומשם הוספנו משפט אחד [שנדפס להלן בין סוגריים מרובעים].

קטע מהדרשה שנשא הרב הגאון הגדול וכו'

ר' יוסף דב סולובייצ'יק שליט"א

ראש אב"ד דבוסטון

בחגיגת הארבעים וחמש שנה לישיבת "תומכי תמימים"

ערב ראש-חודש תמוז תש"ב

נרשם על-ידי אחד השומעים

בעמדי עתה כאן לפני קהל נכבד שכזה ובפני האדמו"ר הגדול מליובאוויטש שליט"א, הרי זה כבוד גדול ביותר עבורי ואני שרוי במצב רוח מרומם וחגיגי.

במהלך הנסיעה מבוסטון לכאן כדי להיות נוכח בחגיגה של ישיבות הרבי מליובאוויטש, נזכרתי בשנות נעוריי בעיירה קטנה ברוסיה, שבה התגוררו חסידי ליובאוויטש רבים וגם מתנגדים. והמלמד שלי היה דווקא חסיד חב"ד! לא פעם התקוטטנו – אנו ילדי ה'חדר' – והתווכחנו מי היה גדול יותר: ה'גאון' או אדמו"ר הזקן, הרב מליאדי...

ועתה, בנסיעתי ברכבת לניו-יורק, הרהרתי לעצמי, שההשוואה הטובה ביותר שבה ניתן להגדיר את הרבי מליובאוויטש, היא השוואתו ללא אחר מאשר לרבי חנינא בן דוסא שבדורנו.

רבי חנינא בן דוסא רמס את חוקי הטבע!

הגמרא במסכת תענית (דף כה, א) מספרת, שרבי חנינא בן דוסא אמר לבתו: "מי שאמר לשמן וידליק, יאמר לחומץ וידליק". וכך הווה, החומץ אכן בער; וכשבאה פקודה מליובאוויטש אל החסידים שבעיירת מולדתי, אפילו החומץ בער... ליובאוויטש רמסה את חוקי הטבע...

עוד מספרת שם הגמרא במסכת תענית, ההיא שבבותיה דקא בני ביתא ולא מטו כשורי וכו', אמר: "איכו נמטי כשוריך". אשה בנתה בית והקורות היו קצרות מדי, אמר רבי חנינא בן דוסא "איכו נימטי כשוריך", יתארכו קורותייך, והקורות נתמתחו כפי האורך הנדרש. וכשמהעיירה שלי נסעו לליובאוויטש אל הרבי, איש או אשה מהחסידים שהיו מדוכאים מצרותיהם, וזעקו לפניו שהבית שלהם מתערער ומתמוטט, נתן להם הרבי את עצתו וברכתו, ואותו איש או אשה חזרו לביתם שבעי רצון, היות וקורות ביתם נתמתחו והבית נשאר קיים על מכונו...

חולפים בזכרוני אותה תקופה אכזרית ברוסיה הצארית, כשמצד אחד נחתו הגזירות על ראשי היהודים, ומן העבר השני – באמצעות המסיתים והמדיחים הידועים – זקפה ההשכלה את ראשה וחשבה לפרוץ בכוח אל הרחוב היהודי. ואז, בתקופה שכה התאכזרה ליהדות החרדית, נאלצה הישיבה הגדולה שבליטא להיסגר, אך ליובאוויטש גילתה התנגדות ורמסה במסירות-נפש את הנחש.

שוב הרי הדברים כמסופר במסכת ברכות (דף לג, א) על רבי חנינא בן דוסא: נתן עקבו על פי החור ומת אותו ערוד! רבי חנינא בן דוסא לא נתיירא גם מפני הערוד, וכשנקלע לו ערוד בדרכו, רמס את ראש הערוד. גם ליובאוויטש רמסה את הערוד – את נחש רדיפות הדת...

עוד מספרת שם הגמרא במסכת תענית: עיזי דרבי חנינא בן דוסא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו – ובזמנה של מגיפת-ההשכלה הגדולה, הכניעו עיזי ליובאוויטש בקרניהם את דובי ההשכלה...

אך מוצאים אנו אצל חז"ל אירוע נוסף ברבי חנינא בן דוסא, לא במסכת תענית ששם נקבצו כל הסיפורים אודות, אלא במדרש קוהלת. כנראה שבתקופת הביניים חלה מהפכה גדולה, ואותו רבי חנינא בן דוסא שהעולם רעש מרמיסתו את חוקי הטבע בא למקום מסויים, שבו – כפי הנראה – לא הכירוהו כדבעי. ומספר המדרש: מעשה מרבי חנינא בן דוסא שבא "למדברה של עיר" וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומרקה, ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים. ביקש לשכור פועלים וכו' זימן לו הקב"ה חמישה מלאכים בדמות בני אדם. אמר להם: אתם מעלין לי אבן זו? אמרו לו כו' ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים וכו'.

רבי חנינא בן דוסא, הוא רבי חנינא שהרעיש את העולם, בא פתאום למדבר – "למדברה של עיר" – איש אינו מכירו, והוא רוצה להעלות אבן לירושלים. הוא מנקה אותה ומצחצח אותה, אך כשהוא פונה בבקשה שיסייעוהו להעלותה לירושלים, לא בא איש לעזרתו. או-אז באים "מלאכים" בדמות בני אדם ומסייעים בידו. רבי חנינא בן דוסא מניח את אצבעו והם מעלים יחדיו את האבן לירושלים.

"בבית הישן" ("אין דער אלטער היים"), כשהרבי מליובאוויטש נזקק לכסף עבור הישיבות שלו, היו מזמנים אסיפה ובמשך שעות ספורות היו נאספים עשרות אלפי רובל. אבל כאן, לצערנו, צריך הרבי מליובאוויטש לצאת "למדברה של עיר". ואכן! בתקופת הביניים התחוללה מהפכה גדולה בעולמנו. הרבי מליובאוויטש – רבי חנינא בן דוסא שבדורנו – בא למדברה של עיר ומבקש שיסייעו לו להעלות לירושלים, שיסייעו לו בהחזקת הישיבות הקדושות שלו. הרבי מליובאוויטש אכן מניח את אצבעו, אבל עליכם מוטלת החובה לסייע בידיו...

את הלוחות הראשונים חצב הקב"ה בעצמו, אבל בלוחות השניים אומר הקב"ה למשה: "פסל לך"! חצוב בעצמך! עשה בעצמך... וכאן באמריקה נאלץ הרבי מליובאוויטש עצמו לבוא אליכם ולבקש שיסייעו בידו לבנות את ישיבות "תומכי תמימים".

[הקמת מרכז לתורה, מרכז ישיבות ליובאוויטש באמריקה, גם הוא אחד מההישגים העל-טבעיים של ליובאוויטש. ברם, כשהרבי מליובאוויטש צריך לבקוע אבנים וחומות, חייב כל יהודי לסייע בידו ככל יכולתו.

על וולוז'ין וליובאוויטש היו אומרים, שהן אבני השוהם והישפה, השכינה והסנהדרין; מוכרחני לומר – קרא הרב סולובייצ'יק בהתלהבות גדולה – שהיום הזה ליובאוויטש היא גם השוהם וגם הישפה, גם השכינה וגם הסנהדרין, יראת-שמים ותורה גם יחד].

במסכת בבא בתרא (דף עה, א) מובא, שעל הפסוק "ושעריך לאבני אקדח" דרש ר' יוחנן: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וכו'. לגלג עליו אותו תלמיד. הגירסה בפסיקתא היא: לגלג עליו אותו מין. ובמדרש 'שוחר טוב' (פרק ז) גורסים: לגלג עליו אותו חסיד וכו'.

הרבי מליובאוויטש מדבר ומפרסם אודות ביאת המשיח. והנה קמה מהומה! המולה! זעקה!... ואני תמה: מה קורה כאן?! "לגלג עליו אותו מין"? אפשר להבין; העיתונים הנדפסים ביום השבת אינם אוחזים בדעתו. אבל "לגלג עליו אותו תלמיד"?! ועוד יותר: "לגלג עליו אותו חסיד"?!... דבר זה לפלא הוא בעיניי. מה הרעש?! מה פשר ההמולה שקמה?! אסור כבר לדבר על "אני מאמין בביאת המשיח"?! נכון, צריכים להאמין גם בתריסר ה"אני מאמין" האחרים, אבל קיים גם ה"אני מאמין" השלושה-עשר: "אני מאמין בביאת המשיח"! אז על מה ולמה המהומה?!

איתא ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק מח): ר' ישמעאל אומר, חמש אצבעות של ימינו של הקב"ה כולן יסוד גאולות: אצבע קטנה, בה הראה לנח מה לעשות בתיבה. אצבע שניה לקטנה, בה היכה את המצריים. אצבע שלישית לקטנה, בה כתב את הלוחות. אצבע רביעית שהיא שניה לבוהן, בה הראה הקב"ה למשה "זה יתנו" ישראל בפדיון נפשם. הבוהן וכל היד, בה עתיד הקב"ה להשמיד לבני עשו שהן צרין לבני ישראל וכן לבני ישמעאל שהם אויביו "וכל אויביך יכרתון".

(הרב סולובייצ'יק מבאר את המדרש ומצביע על תקופות שונות בחיי היהודים שעליהן מורות האצבעות, כפי המפורט במדרש. ומסיים הרב סולובייצ'יק בפאתוס):

אצבע זו (מורה באצבעו על ידו של הרבי מליובאוויטש שליט"א) כותבת את הלוחות, והאצבע שלכם (מורה באצבעו על הקהל) תתן את מחצית השקל, ובזכות זה הבוהן וכל היד של הקב"ה ישמיד וכו' "וכל אויביך יכרתון".

ונזכה לגאולה שלימה.