שארית ישראל
ילדותו ובית הוריו
הרה"ק ר' ישראל דב בער נולד בעיירה קאטעלנע1 (אשר בין ז'יטומיר לברדיטשוב), בין השנים תקמ"ח-תקמ"ט לערך, 2 לאביו הר"ר יוסף ז"ל3 ולאמו הצדקת מרת פערל-גוטא ע"ה.4
אודות אביו הר"ר יוסף אין אנו יודעים אלא זאת, שכל ימיו היה מלמד דרדקי בכפרי הסביבה, ורק לעתים רחוקות היה בא לביתו.5 ואילו על גודל צדקותה ותמימותה של אמו סיפר רבינו עצמו כמה סיפורים באחד מימי היארצייט שלה:6
צדקת גדולה היתה אמי, פעם כבה אחד מנרות השבת שהדליקה, והיא בכתה לפני ה' יתברך בכי רב עד שהנר נדלק מעצמו! וכשהיתה צריכה לומר עם בוקר את ברכות-השחר, היתה יורדת למרתף, אפילו בימות החורף הקרים, ושם היתה אומרת את הברכות. וזאת משום שלא היתה בטוחה שהבית נקי דיו כדי לומר בו ברכות, ואילו במרתף לא היה שום חשש.
ועוד הוסיף וסיפר, שפעם בהיותה חולה בחולי כבד ר"ל, גלגלה עצמה ממיטתה וזחלה עד לשולחן שעליו היו מונחים כמה ספרים, ופתחה בזעקות אל ה' יתברך: "רבונו של עולם! בזכות הספרים הקדושים ובזכות התורה הקדושה שלח נא לי רפואה שלימה מהרה"! וכך הפצירה וביקשה עד שקמה ממקומה בריאה ושלימה.
גם לפני פטירתה נהגה באופן דומה, כפי שיסופר להלן.
לידתו של רבינו קשורה אף היא בצדקתה של אמו ובמסירות-נפשה על הטבילה, שבזכות זו בישרו לה באותו לילה שלוש נשים עלופות סוד, כי יוולד לה בן אשר שמו ילך בכל העולם.7 ונקרא שמו בישראל "ישראל דב", אשר ברבות השנים חלם רבינו "חלום אמיתי" שבו ראה את המגיד מסטעפין, שלימד עליו זכות "שהוא לומד תורה לשמה, ובפרט ששמו כשמי" - ואפשר שאכן נקרא על-שמו של המגיד מסטעפין.8
בהיותו כבן ארבע או חמש נפטר עליו אביו, ואמו גדלתו לבדה עד שהיה כבן תשע או עשר, ואז נפלה למשכב. בראותה כי ימיה ספורים, קראה אליה את בנה למיטת חוליה וביקשה ממנו שיגיש לה "ספר".
"ידעתי שאמי אינה קוראת 'עברי' - סיפר הרבי - לפיכך התפלאתי על בקשתה ושאלתי אותה איזה ספר להביא לה". "יהיה איזה ספר שיהיה" השיבה האם, ובנה הגיש לה כרך גדול של הרי"ף. "לקחה אמי את הרי"ף בידיה, ואמרה: 'הייליגע אותיות! בעטס דעם אויבערשטען דאס מיין ישראל בער זאל זיין איין ערליכער איד' ['אותיות קדושות! חלו נא את פני הבורא יתברך שבני ישראל בער יגדל ליהודי ירא-שמים']" - שהרי ידעה שהיא לא תוכל עוד לגדלו ולחנכו, ורבה דאגתה לאחריתו!9
הילד היתום נשאר במקום הולדתו, התמיד בלימוד התורה ויצא שמו כ"העילוי מקאטעלנע". בהיותו בן שלוש-עשרה שמע על "עילוי" אחר בעיירה ניוויזיראדקע הרחוקה, וברוב השתוקקותו להכירו שם לדרך פעמיו, ובהעדר אמצעים לשכירת עגלה עשה את דרכו ברגל. במשך הדרך הארוכה נקרעו מנעליו אשר לרגליו, וכך המשיך ללכת יחף עד שהגיע לפראהביטש, מקום משכנו של הרה"ק ר' שלום אביו של הרה"ק מרוז'ין. היה זה כבר כמה שעות בתוך הלילה, ובאותה שעה קרא הרה"ק ר' שלום למשמשיו ואמר להם שהוא מרגיש כי ה"עילוי מקאטעלנע" הגיע לעיר, וציוה עליהם למצוא אותו ולבקשו שיבוא לבית הרבי. חיפשוהו המשמשים בכל האכסניות שבעיר ולא מצאוהו, כי הוא סר ללון בבית האופה. כששבו לבית הרבי בידיים ריקות גער בהם, וציוה עליהם לשוב ולחפשו בכל בתי העיר. כשמצאוהו על התנור בבית האופה סירב לילך עמם, עד שבפקודת הרבי הביאו לו בגדים נאים ומנעלים חדשים, וכך בא לפניו.
הרה"ק ר' שלום נתן לו שלום, וכך גם בנו הרה"צ ר' ישראל (שהיה אז בערך כבן חמש או שש שנים). הרבי פתח גמרא וביקש מהנער לומר לפניו דף גמרא. אחרי רגעים ספורים של עיון חזר לפניהם את הדף עם כל דברי רש"י והתוספות, והיה מוכן גם לומר את הדף כולו בעל-פה ישר והפוך, אך הרבי אמר שכבר אין צורך בכך...
לימים סיפר רבינו עצמו את הדברים הללו, כדי להפריך באמצעותם את השמועה כי הרבי מרוז'ין מלעיג על ה'מעשיות' שלו, שהרי גם הוא היה נוכח באותו מעמד.10
נישואיו
נישואיו הראשונים היו עם בתו של ר' משה מגיד, שכפי הנראה כבר לא היה בחיים באותה שעה.11 לפי מקור אחר חותנו היה הגביר ר' משה חפץ, ורבינו - שהיה שונא מתנות במלא מובן המלה - מיאן לקבל ממנו מתנה כלשהי, גם על זוגתו הרבנית גזר שלא תקבל שום מתנה מבית הוריה והיא עשתה רצונו אף כי היתה רגילה לחיי תפנוקים ולא הסכינה לחיי צער.12
בזיווג שני נשא את הרבנית מרת אסתר ציפע בת הר"ר חיים, שהאריכה ימים אחריו עד שנת תרל"ב.13 בני משפחתו של רבינו הידועים לנו, אפשר שהם ממשפחתה.14
באהלי צדיקים
רבינו פקד את נוויהם של כמה וכמה צדיקים; מסופר כי בבחרותו היה בברדיטשוב בשעה שהרה"ק ר' לוי יצחק דרש ברבים (בשבת-הגדול או בשבת-שובה), ומחמת שהיה עילוי גדול התפרץ כמה פעמים בקושיותיו באמצע דרשת הפלפול. עד שעלתה קפידת-מה בלבו של הרב מברדיטשוב, שהרי כל הדרשה היתה לו למורת-רוח, ורק בעל-כרחו נשאה מחמת התחייבותיו לעירו, והנה בא לו בחור צעיר ומאלצו לפלפל עוד ועוד... נפלט דיבור מפיו הק' של הרב, ומאותו דיבור היה רבינו כמבולבל. עד שנתקרב אל המגיד ר' מרדכי מטשרנוביל והיה מאנשיו, ויעץ לו רבו שמזמן לזמן ינהג בהנהגות שלעיני הרואים ייראו כהנהגות של שטות.15
גם מספרו נודע לנו על היותו שם בחיי הרה"ק מברדיטשוב, ואז שמע "מפי הקדוש האלקי ר' מאיר בן הרב הגאון הקדוש האלקי ר' לוי יצחק אבד"ק בארדיטשוב [שבנו הנ"ל נפטר עליו בחייו בשנת תקס"ו]... שהקשה בעת לימודו... ותירץ...".16
על הרה"ק ר' אהרן מזיטאמיר (תלמידו של הרה"ק ר' לוי יצחק הנ"ל, נפטר תקע"ו) מספר רבינו: "כמו שראיתי מהקדוש הרב רבי אהרן מזיטאמיר, איך שהיה עומד בבוקר אור בחדרו וצעק: 'הנה זה שעה קטנה שהיה לילה ועתה יום, הלא ה' הוא המעביר יום וכו' גולל אור וכו'' והיה מתמלא פחד ורעדה. וכאשר שמעתי מפיו הק' שאמר שכל נברא צריך להיות לו בושה מהבורא".17
ומהרה"ק מלעכוויטש: "וכן שמעתי מהצדיק הגדול מורינו הר"ר מרדכי מלחעויץ נ"ע שאמר בזה הלשון: 'אני שונא את בעלי המרה שחורה שהמה בעצבות תמיד'".18
אך רבו המובהק היה הרה"ק ר' מרדכי המגיד מטשרנוביל, וסתם "שמעתי ממורי" שבספרו, ממנו הוא. מסופר, שפעם פנה אליו רבו בהתלהבות ואמר לו: "הנח ראשך על לבי וינוח לי ולך", שהוא הרה"ק מוהר"מ היה בעל "לב רגש", ורבינו היה "בעל מוח".19
רבינו היה נוסע לרבו זה גם כשהוא עצמו כבר הנהיג עדה, ואנשיו היו באים עמו לטשרנוביל.20 על אחת מנסיעות אלו מסופר, שבדרכם ל"סליחות" בליל "זכור ברית" התמהמה רבינו זמן רב באחד הכפרים שבדרך, וכל אותן שעות המתין לו המגיד בטשרנוביל ולא פתח באמירת ה"סליחות".21 בנסיעה אחרת, ל"שבת חזון", ביקש ממנו המגיד ביום חמישי בלילה שיעשה למחר סיום מסכת, כדי שיוכלו לאכול ארוחה בשרית בסעודת ראש-חודש. ולמחרת ערך רבינו סיום על מסכת שבת.22
ידע המגיד כי יפה כח תלמידו להושיע את ישראל; פעם ישבו הרב ותלמידו ולמדו בצוותא חדא בחדרו של הרבי, ונכנס אליהם מוכסן אחד ובקשתו בפיו, שלא תפול בעדריו המגיפה שכבר פרצה ופגעה בעדרי הבקר שבשכנותו. פנה המגיד ואמר לרבינו: "ישראל בער, ענה לו על בקשתו". הרגיע רבינו את המוכסן באמרו: "סע לביתך לשלום, לא תקרב אליך הרעה, אדם ובהמה תושיע ה'". ואכן, המגיפה שעשתה שמות בעדרים אחרים, לא פגעה ולא נגעה לרעה במקנהו של המוכסן היהודי.23
בין החסידים ידועים גם סיפורים שסיפר רבינו עצמו על רבו המגיד מטשרנוביל.24
להלן, בפרקים המיוחדים למשנתו של רבינו, נראה כי תורת השפלות וההכנעה מהווה יסוד מוסד בדרכו ושיטתו, והיא נוקבת ויורדת לעמקי תהום התורה והעבודה כולה. ניתן אולי לומר, שגישה זו היא מן הדברים שינק רבינו בבית-מדרשה של טשרנוביל.25 באמצעות דרשותיו ניתן לנו להבחין כיצד היה גם "נאה מקיים", עד כדי היכולת לחוש את אווירת ההכנעה שקרנה ממנו:
"אני הוא שומר הסוסים" אמר הרבי בליל שמחת-תורה אחר ההקפות, הוא אותו "איש שפל ונדכה" שהעמידו המלך לשמור על פתח היכלו יום אחד בשנה, "שמחמת שפלותו ימציא מקום לכנוס לכל השפלים ולמוכי שחין" שניתנה להם רשות להיכנס להיכל המלך באותו יום. "והנה גם השומר הסוסים בעצמו בודאי לא היה זוכה לראות את המלך בהיכלו, ומצד זה שנעשה שומר הפתח ויטיב עם כל השפלים, גם הוא יזכה לראות באור פני המלך הגדול והנורא".26
ודרשה אחרת, שנאמרה "בשבת קודש בעת שהביאו לפניו הקערת כסף עם נזר על ראשה, ומגודל ענוותנותו השפיל עצמו כדרכו תמיד, ואמר מי אנוכי להשתמש בכלי כסף, נזם זהב באף חזיר"27...
הוא הדין למקום הנכבד שתופס ענין שמירת הברית בבית-מדרשה של טשרנוביל28 וגם בספרו, אלא שהיו מהם ששמו את הדגש על ביאור גודל הפגם ומעלת הזהירות, ואילו רבינו, נראה שביאר יותר את דרכי התשובה והתיקון. ואכמ"ל.
מעמדם החשוב של ימי השובבי"ם, אף הם מן הדברים המשותפים לבית טשרנוביל29 ולרבינו.30
התגלותו ופרסומו כ"בעל ישועות"
ענין רב יש במסורת מסויימת, הזוקפת את עובדת התגלותו ופרסומו של רבינו כעושה נפלאות, לאדמו"ר בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש; שהוא ז"ל שלח פעם אחת עגונה שבעלה נטשה מזה כמה שנים ולא נודע אנה בא - אל הרה"ק מווילעדניק. ומתחילה לא רצה לשמוע מזה מאומה, אך כאשר סיפרה לו כי הרבי מליובאוויטש הוא ששלחה אליו, אמר אם כן - אם הצער כל-כך גדול, בואי ואראך היכן הוא בעלך. קם הרבי מכסאו אל החלון ואמר לה: ראי! בעלך עומד על התורן שבספינה שם בעיר ליבוי [אשר במדינת קורלאנד] ועובד שם! העגונה נגשה אל החלון והביטה, אבל לא ראתה מאומה והתחילה לבכות. אמר לה: הנה, סעי לליבוי ושם תמצאי את בעלך. וכן עשתה, נסעה שמה ומצאה את בעלה בין העובדים בספינה וקיבלה ממנו גט פיטורין. ומאז והלאה נתפרסם ל"בעל מופת" ומכל המקומות באו לפניו לעזור להם ולפעול להם ישועות.31 ועל-פי זה לא נתפרסם רבינו לפני תחילת נשיאותו של ה'צמח צדק' בשנת תקפ"ט.
השמועות אודות רבינו עשו להן כנפיים, ומכל רחבי אוקראינה, רוסיא וליטא32 נהרו אליו כל איש צר ומצוק וכל מר נפש, גם ממי שאינם בני-ברית.33 ומכל סוגי המועקות: עגונות, תחלואים, חשוכי בנים, גניבות, דוחק הפרנסה והפריץ המעיק. החיים באו אליו וגם מן המתים.34 הברכות היו מסורות בידו, כל היוצא מפיו נעשה ודבר אחד מדבריו לא שב אחור, ללא כל הגבלות מדרכי העולם והטבע.
לא רק מברכותיו צמחו הישועות, ולא רק מדברים שגורים ומקובלים כ"שיריים", 35 אלא גם מ"סגולות" בלתי-שגרתיות לחלוטין; מוזרות היו דרכיו של רבינו בעניינים רבים (כפי שעוד נראה בהמשך), וגם ה"סגולות" שנתן ניכרו במוזרותן: מים עם סובין כרפואה לרגליים ולזכייה בהתדיינות עם המלוכה, 36 זרדי מטאטא מבושלים במים, סגולה לחשוכי בנים ולרפואת הראש, 37 שטיפת הפנים במים הנוטפים מפי הסוסים בשתותם מן השוקת, 38 או סגולה לחשוכי בנים: לקחת מהחול שתחת רגלי רב העיר בפסעו "עושה שלום", לערב במים ולשתות (שאותו רב חוטא היה).39
וזאת בנוסף למופתים שנעשו ישירות על-ידי הרבי, כגון באמצעות מטפחתו, 40 עשן מקטרתו, 41 או ספל מים שנשפך על אשה כדי שיהיה לה אורח כנשים.42
על אחת הסגולות שנתן מסופר, שהמגיד מטשרנוביל ציוה לאותו אדם לחזור ולעשות כהוראת הרבי מווילעדניק, ושוב היתה לו הישועה.43
לפעמים לא נתן רבינו עצמו את הסגולה, והעדיף שהרפואה תבוא על-ידי הלך מסתורי או צדיקים נסתרים.44 ואף את אליהו הנביא הטריח הרבי כדי להושיט עזרה ליהודי בעת מצוקתו.45
דרכיו בקודש
"רבים השיב מעון"
כפי שנראה בהמשך, "דברים שבין אדם לחבירו" היו יסוד מוסד במשנתו העיונית ובהנהגתו המעשית גם יחד;46 נוסיף ונצביע רק על ענין אחד המשתלב בהנהגתם של רבים מגדולי החסידות, והוא ההקפדה על איסור הסגת גבולם של חוכרים בעלי חזקה, שהחמירו בזה עד למאוד.47 אף רבינו פסק פסוקו וענש במיתה ר"ל למי שביקש להסיג גבול חבירו, 48 וכאזהרת רבו המגיד ר"מ מטשרנוביל בכגון דא: "שלא יעלה על לב שום אדם לבוא על פרנסת חבירו... ובאם שירצה אחד לעבור על דברינו זה, אזי אראה לשרש אחריו עד שלא ישאר לו שורש וענף, ואראה להפרישו ולהבדילו מעם בני ישראל בכל תפוצות ישראל ושלא יהיה לו מרה באחריתו ועדי אובד"!49
גלוי-עיניים היה רבינו ולפניו נגלו כל תעלומות; מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. "כשעוברת בהמה ליד חלון ביתנו - אמר פעם - יכולים אנו להכיר עליה ולהבחין את כל המעשים שעשה בעל הבהמה מיום לידתו ועד עצם היום הזה"!50 ואין צריך לומר שלא פחות מזה ראה בפניהם של הבאים אליו, כפי שהודיע כמה פעמים בדברי תורתו על לשון רז"ל "בפני נכתב ובפני נחתם", שכל עוונותיו של האדם רשומים, כתובים וחתומים על פניו.51
לרבים מן הפונים אליו בעת צרתם, גילה רבינו מהו העוון שבעטיו באה עליהם אותה צרה: נערה שהכתה עגל רך למות וכעבור שנים נשתתקה ידה, 52 אשה שהטביעה חתולה וגוריה ונענשה בעקרות, 53 בחור שנתגלה עוונו שהיכה את אמו, 54 חשוכי בנים בגלל שהבעל הכה את אשתו, 55 או בגלל שמסרו יהודי לשררה, 56 ולאותו דבר גרמה אשה שביטלה שידוך, 57 או שליבה היה נתון למישהו אחר.58 עוון חילול שבת, ואפילו סירוק שיער בשבת, גרם למיתת ילדים ר"ל.59
גילוי עוונות לא היתה עבורו עבודה אקראית ומזדמנת בעלמא, וניכר שההחזרה בתשובה עמדה בראש מעייניו (כמובן גם למעיין ביסוד התשובה שבמשנתו, כדלהלן). בסיפורים אודותיו תופסת ההחזרה בתשובה מקום נרחב, עד כי בשער ה"ספורי נפלאות" נראה שזהו חוט השני העובר בכולם וזהו עיקר עניינם, שכך נאמר בו (בתרגום ללה"ק): "בספר זה יסופרו המעשיות רבות הפלא שראו אצל הרה"ק המפורסם מרן ישראל דוב זצוקללה"ה מווילעדניק זי"ע ועכ"י, שאמר מיד לכל אדם את חטאו והדריך אותו בתשובה, ובכך נושע מיד. ומזה יכול כל אדם לקחת מוסר כיצד לנהוג בדרך הישר".
רבים הם עד למאוד הסיפורים הממחישים את דרכו זו, הן באלו שנכנסו אליו לקבלת עצה וברכה והן באלו שהוא עצמו יצא אליהם לבית-מדרשו וגילה עוונם בדיבור ישיר אליהם, או ב"שיחה בעלמא" שירדה חדרי בטן, והחוטא עצמו היה מגלה את חטאיו ומתנפל לפניו לקבלת תשובה.60
ורבים השיב מעוון, אפילו אנשים יראים ושלמים; כאותם חמשת אנשי סטאראדוב שציוה עליהם לבדוק את התפילין שלהם, וכשנתגלו כולם כפסולים, למדו להכיר את מהותו של הסופר שהיה גם השוחט בעירם...61 או אותם גבירים למדנים מסביבות וילנא שבאו לתהות על קנקנו של הרבי ולהיווכח בנכונות השמועות אודותיו, ובהיותם בחדרו גילה להם את אשר חטאו בשגגה בדרך נסיעתם אליו.62
הליכות והנהגות
מתוך הסיפורים הרבים מתאפשר לנו ללמוד מעט גם על אופן הנהגת ביתו של הרבי; כמובן שהבאים אליו נתנו גם "פדיונות" כמקובל, אך לא כולם זכו שרבינו יקבלם, מאחר והרבי לא רצה ליטול מעות שראה בהן אשר לא טהורות הן.63 בין אם נתקבל אצלו ממון רב או מעט, אבל הוא עצמו מלבושיו היו פשוטים וזולים, והנהלת הבית היתה בצניעות ובפשטות גדולה.64
את כספו פיזר לנזקקים, לעגונה אחת נתן מעות כדי שתוכל לפתוח במסחר, ולעגונה אחרת נתן את דמי הנסיעה שנצרכו לה לחיפושים אחר בעלה. על שולחנו היו סמוכים זוג מליטא (שהבעל ברח, וחזר על-ידי מופת מהרבי), ולבן ליטא אחר נתן את הוצאות הדרך חזרה לביתו. לנגידה שירדה ממעמדה הלוה הרבי סך גדול של כסף, ובפעם אחרת הוא עצמו לווה סכום כסף שאת רובו העניק לנכד המגיד מסטעפין שנצרך למעות, ובמותר קנה את צרכי הפסח לביתו.65
גם קצת מהנהגותיו בקודש נלמדות מבין השיטין: תפילת ערבית היה מתפלל בחדרו, ולא בשעה שהציבור היו מתפללים.66 בערב-שבת היה מסתגר בחדרו לתפילת המנחה, ושהה שם עד שיצא לקידוש.67 לפני תפילת שחרית של שבת היה פותח את דלת חדרו, ומצווה מי יהיה החזן בתפילה.68 טבילתו היה נמשכת שעה ארוכה.69 תקיעת-השופר בבית-מדרשו בראש-השנה היתה בשעה 2.30. 70
נתיב לא ידעוהו
הסיפורים אודות רבינו אינם מסתירים כלל את העובדה שרבים התנגדו לדרכו. ואכן, כך דרכה של "מו?זרו?ת" שהיא מקנה אויבים לבעליה.71 כבר נוכחנו לראות שבדברים רבים מוזרים היו דרכיו, ויכולים אנו למצוא בהם עוד כהנה וכהנה.72 גם כשגילה חטאיהם של הבאים אליו, עשה זאת לפעמים תוך תפיסת מלים מדברי אותו אדם, והסבתם בדרך "מוזרה" לגילוי עוונות: "גא?לד" הפך ל"גא?לד" ומזה ל"גל עיני" וגילוי עוונות...73 "דייטש" - "ד"צ" - "דאי טשארקא"! "דאברא טשארקא"! - "לגמת וודקה, קינחת בלחם גוים ואכלת בשר חזיר"!74
מוזרות היו תנועותיו, וכאלו היו גם ניגוניו; ואף בדברי תורתו היה מקום לבעל-דין למצוא דרשות "מוזרות" בהיפוך הפשט והתיבות, או דרישת מלים בלשון אידיש ולשונות העמים.75 וכל זאת בנוסף לדרכו לומר גלוי לעין כל את אשר ראו עיניו. ובדברי ימי החסידות מצינו ככל הדברים האלו ממש אצל הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן, שהיה "בן גילו" של רבינו בעניינים רבים, הן בדרכיו המשתוות באופיין וב"מוזרותן" למתואר לעיל, והן בהתנגדות שנתעוררה עליו מאותן סיבות עצמן.76
הרבי היה מתרעם על המדברים עליו דברי לעג, 77 היה מזהיר ומתרה מפני מעשים אלה, 78 ואלו שלא שמעו אליו נענשו בענשים חמורים מן השמים ולא לכולם העלה רבינו ארוכה.79
בילדותו הוכר רבינו כ"עילוי", וראינו (לעיל) שבימי בחרותו פלפל בחריפות עם הרב מברדיטשוב. אך מתנגדיו הוציאו עליו לעז שאין הוא למדן! ומעשה היה אצל אדמו"ר בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש, שסיפרו לפניו על איש פשוט שלפתע פתאום הפך ל"בעל מופת". פתח הרבי ספר שו"ת הרשב"א, והראה להם שמי שאינו למדן הרי זה מן הנמנע שיהיה בעל רוח-הקודש. אמרו לו: הנה הווילעדניקער?! השיב להם: לא! לא! הווילעדניקער הוא גאון!80
בסיפורים מצינו על למדנים שבאו אל רבינו מסיבות שונות, אם כאותו למדן מחסידי טשרנוביל שנכנס אליו כדי לשאול ממנו פירוש ברמב"ם מוקשה, 81 או רב אחר - המו"צ מאושאמיר - שנסיעתו לרבי היתה כדי להתאונן בפניו על שלימודו אינו "לשמה".82
ח ב " ד
פרשת התקשרותם של רבים מחסידי חב"ד אל הרבי מווילעדניק, היא מן הפרשיות המופלאות ביותר! בס' בית-רבי, בדברו אודות "האחד המיוחד" שבין תלמידי אדמו"ר בעל ה'תניא', הוא הרה"ק ר' אהרן הלוי מסטראשילא (בעל 'עבודת הלוי'), מספר, שאחרי פטירתו (בתחילת שנת תקפ"ט) ופטירת בנו זמן קצר אחריו, הסתפחו רבים ממקושריו אל הרבי מווילעדניק.83
אחד מאלו הוא הרה"ח ר' אלכסנדר סענדר פרומקין, שהוא עצמו היה חתנו של הרה"ק מסטראשילא (ואביו של המלבה"ד סה"ק "שארית ישראל").84
אחרים נודעים לנו מהקדמתו של המלבה"ד הנ"ל, שבה הוא מודיע: "לא קבלתי לדפוס כי אם העתקת הרבנים הגדולים, ה"ה הרב החסיד המפורסם מו"ה אברהם הכהן ז"ל מ"ץ דק"ק אבאליטש, ובנו מורי ורבי הרב החו"ב החסיד מו"ה יצחק דובער ז"ל מ"צ דק"ק קרוטשע.85 והשלישי בדומה להם, החסיד המופלא החריף ושנון מו"ה ישראל מק"ק פאלעצק ז"ל. אשר המה היו רגילים בלשונו הקדוש של אדמו"ר, ולא הוסיפו חלילה על דבריו הקדושים".
על ר' אברהם הכהן ובנו ר' יצחק דובער למדנו הרבה ממקור נאמן, 86 המספר שר' אברהם (הנקרא ר' אברהם ליפמנס, שאביו ר' ליפמן היה ממשפחת הגר"א מווילנא, ועקר מווילנא לדובראוונא), שהיה רב בעיירה אבאליץ במחוז אורשא פלך מוהילוב, נולד בשנת תקס"ד ונפטר בט' תמוז תר"ח. חותנו, השו"ב דטשאשניק, היה מחסידי אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', ונכח ב"חתונה הגדולה" בז'לאבין (שבה נשא נכדו של הרה"ק רלוי"צ מברדטישוב את נכדתו של אדמו"ר הזקן, במעמד שני זקניהם הק' הללו).87
ר' אברהם עצמו היה מהחסידים המקורבים ביותר אל אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, ומגדולי תלמידיו. בצעירותו, קודם שקיבל את רבנות אבאליץ, היה מלמד לבניו של הרה"ק ר' אהרן מסטראשילא, אך נזהר תמיד שלא לילך לשמוע ממנו "חסידות", מחשש שמא ידבק בו. אך כשבנו של הר"ר אהרן - ותלמידו של ר' אברהם - התחתן, נאלץ גם ה"מלמד" לילך לחתונה ולשמוע דא"ח. כדי להיות בטוח שלא "יסחף" אחרי הר"ר אהרן, עשה הסכם עם חסיד ליובאוויטש נוסף שהיה שם, שיאחזו בידיהם מטפחת, וכשיראו שהם מתחילים "להיסחף" ימשכו במטפחת להזכיר איש את רעהו, ויצאו משם. ואכן, תוך זמן קצר הרגישו שניהם שהמאמר "לוקח" אותם, משכו איש את רעהו במטפחת, המטפחת נקרעה והם נשארו שם...
אחרי הסתלקותו של הרה"ק מסטראשילא (בתשרי תקפ"ט) החלו חלק מחסידיו לנסוע אל ר' אברהם - בהיותו כבר רב באבאליץ - ולשמוע ממנו מאמרי חסידות. אך הוא סירב לקבל עליו אדמו"רות ונעשה בעצמו חסידו של "האדמו"ר מווילעדניק, שהיה מגדולי האדמו"רים בזמן ההוא; האדמו"רים הגדולים לא היתה דעתם נוחה ממנו, משום שהיה מראה מופתים גלויים. אבל גדול היה שמו".
מכל בניו הספיק להשיא רק את בנו בכורו הר"ר יצחק בער, שכיהן ברבנות קרוטשא עוד בחיי אביו, ונפטר בדמי ימיו בגיל שלושים ושלוש שנים.88
על "השלישי בדומה להם" הנזכר בדברי המלבה"ד, הוא "החסיד המופלא החריף ושנון מו"ה ישראל מק"ק פאלעצק" לא ידוע לי דבר, אבל פאלאצק זו (שאינה פלאצק דפולין) סמוכה היא לוויטבסק שברוסיא הלבנה, חסידיה חסידי חב"ד, ולאנשי סטראשילא היתה בה אחיזה חזקה (כדלעיל בהע' 83). וקרוב לומר שאף ר' ישראל זה הוא מן העוקרים מחב"ד לווילעדניק.89
באותה הקדמה נאמר עוד: "ועל הכתבים האלו העידו אנ"ש החסידים מק"ק קאחענעוו במכתב, כי המה הגיהו אותם והם המה דברי קדשו של אדמו"ר". אין לנו פרטים כלשהם על קבוצת חסידים זו שאנשיה מומחים לתורת רבינו, אך אם ק"ק "קאחענעוו" מזוהה עם העיירה "קא?חא?נא?וו" הסמוכה לוויטבסק שברוסיה הלבנה, הרי שהיא בתחומה של חסידות חב"ד.90
ב?א וראה, שרק בזכות חב"דיותם של הללו נותרו לפליטה בידינו דברי תורתו של רבינו, שהוא עצמו מיאן בכתיבתם! שכך מסופר: פעם נתכנסו כמה חב"דניקעס מווילעדניק לאחד הבתים, והחלו לרשום את ה"תורות" ששמעו מפי הרבי. הרגיש הרבי במעשיהם, ושלח אליהם את הגבאי לומר להם כי אין דעתו של הרבי נוחה מכך שכותבים את תורתו, ושידעו להם כי אפילו למלאכי מרום ושרפי קודש אין השגה בדברי תורתו, וגם הוא עצמו אינו יודע מה ישים ה' בפיו קודם שפותח באמירת התורה, והשכינה היא המדברת מתוך גרונו!91
אולם הם כנראה המשיכו בשלהם, והנחילו את תורתו לדורות הבאים עד ביאת גואל צדק בב"א.
מסופר, שבאחד מלילי השבתות, בשבת רבינו אל שולחנו הטהור עם חסידיו, הגישו לפניו שני דגים גדולים. פתח הרבי ואמר: יודעים אתם כיצד הגיעו הדגים הללו לכאן? שניהם שטו יחדיו בנהר הגדול, שאל אחד מהם את חבירו: "להיכן אתה שט?" ויען: "לווילעדניק. ואתה לאן?" "לליובאוויטש". אמר לו הדג הראשון: "בוא גם אתה עמי לווילעדניק"... וכך הגיעו שניהם לכאן...92
הנוכחים וגם המס?פ?רים, הבינו שהרבי התכוין לא רק לדגים המתחבטים בחיפוש דרכם, אלא - בעיקר - לחסידים העומדים בפרשת-דרכים גורלית בחייהם.
אין אנו יודעים מהו בדיוק אותו ענין שבווילעדניק, שהיה בכחו למשוך אליו ממרחקים את לבם של חסידי חב"ד, עד שהרחיקו נדוד ממדינתם לאוקראינה, ומשיטת חב"ד לשיטת וילעדניק.93 על-כרחנו לומר שעובדה זו מעידה שלא היה ניגוד מהותי בין השתיים, וניתן היה לקיים "אחוז בזו וגם מזו אל תנח ידך", וזה וזה נתקיימו בידם.94
להלן, בפרקים ממשנתו של רבינו, ניתן לחוש היטב בהתמודדות הרעיונית הקיימת בין שיטות שונות בדרכי החסידות: ההשגה והאמונה, עבודת ה' בכחו של הצדיק ובכח עצמו, תפילה של שכל ותפילה של רגש, ועוד. וקרוב לומר שרבינו סלל "שביל זהב", מיזג בדרכו כמה וכמה שיטות ועשאן לאחת, בבחינת "כל חיך הטועם אומר לי לי". וגם אם לא "כל חיך", אבל ה"חיך" החב"די יכול היה בהחלט למצוא בו את עמקות המוחין ורוחב הלב, שאליהם שאיפתו וכיסופיו.
ובפרט חסידי סטראשילא, שהורגלו אצל רבם ש"אופן עבודתו היה מבהיל מאד, ברעש גדול והתפעלות עצומה, עד שכל הרואה ושומע היה מתלהב מאד. וכל המקושרים אליו היתה דרך עבודתם בהתפעלות והתלהבות", 95 והם מצאו גם בווילעדניק את "רשפי אש התלהבותו יתנוצצו בית תפילתו ובכל עניני עבודתו", 96 וכן אמירתו 'תורה' היתה באופן של "נזרקו הדברים בלבת אש".97
בדרשותיו של רבינו יכלו למצוא גם עומק עיוני ברזי התורה וסודותיה, הן משום מנהגו לבאר ענין אחד על-פי ארבעת דרכי הפרד"ס, 98 והן מדרושים שעיקרם ביאורים עמוקים (ואולי גם מחודשים) בדרך הסוד, כשהם מתובלים במתיקות הדרוש והעבודה.
דוגמאות מן הסוג השני ניתן למצוא בספרו עמ' א-ה, שמבסס את ענין ההתקשרות על דוגמתו בעליונים, ואגב כך מתבאר פרק נכבד בסוד הנסירה שקודם היחוד. בעמ' קח-קיב בא הדרוש "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם", שהוא ביאור ארוך ומושכל בענין ארבעת העולמות אבי"ע; בחינות הרע שבכל אחד מהם; "אצילות הטמא" שלעומת אצילות דקדושה; עולם הדמיון והתוהו; חיבור החכמה והמדות שנעשה ע"י הבינה והחיבור שנעשה ע"י הדעת; ספירת הכתר וספירת הדעת; ספירת הדעת שהיא המבדילה והיא המחברת; סוד הנסירה ("על-פי מה ששמעתי ממורי ז"ל בענין הנסירה") - שרבינו מבארו גם כפי שהוא מתבטא בעבודת האדם לבוראו. ובעמ' קיט, ביאור ענין "עולם התוהו" ו"עולם התיקון", ומבאר ש"עולם התיקון" שבזמן הזה אף הוא אינו אלא "תיקון דתוהו" בלבד, ורק בעולם-הבא שיהיה אחרי תחיית-המתים ו"חד חרוב", אז הוא שיהיה "עולם התיקון" בעצם.
באחד המקומות משתמש הכותב בביטויים "מ"ה החדש שהוא הארת מצחא דא"ק, ובחינת התגלות א"ק עצמו" - אך אין הוא זוכר האם זה "לשון הרב" ממש.99 ואנו לדרכנו נמצאנו למדים, שגם סגנון זה היה שגור על לשונו של רבינו - שאם לא כן לא היה הכותב בא לידי ספק.
ואף על דברים מפורשים מתורתם ומעשיהם של אדמו"רי חב"ד נסמך רבינו בדרשותיו, הן מאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', 100 והן מבנו אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש.101 וחלקם דברים יקרים שאינם ידועים לנו ממקום אחר.
דרשותיו ומאמריו
הספר "שארית ישראל" נחלק לשלושה שערים: "התקשרות", "זמנים" ו"שובבי"ם", וכל שער כולל דרושים ומאמרים ארוכים וקצרים, וכן "ליקוטים" קצרים. תורותיו נאמרו בעתים ומועדים קבועים (כבזמני עריכת "שולחנות"), אך גם בהזדמנויות שונות ולאנשים פרטיים, ואלו, כנראה, נדפסו ב"ליקוטים".
כגון, לאותם גבירים למדנים מסביבות וילנא, שבאו לתהות על קנקנו של הרבי ולהיווכח בנכונות השמועות אודותיו, ובהיותם בחדרו גילה להם את אשר חטאו בשגגה, ציטט מדברי הפוסקים "והמשיך לומר בהתלהבות גדולה 'תורה' ארוכה באותו ענין".102 או לסוחר שרצה לבחון בעצמו האם אכן הרבי יודע מחשבות, ובכניסתו הרהר בפסוק מסויים. רבינו אמר מיד את הפסוק שהיה במחשבתו של הסוחר. בשעת פרידתם - כעבור כמה ימים - כשכבר היה ברי לו לסוחר כי הרבי יודע את מחשבותיו, "פתח הרב ואמר 'תורה' כדרכו".103
מאותו סוג של "תורה ליחיד", הוא גם המאמר היקר (בביאור מאמר רז"ל "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו ממנו", שבו נתבאר גם החידוש שבדרך העבודה שמזמן הבעש"ט ואילך), שאמרו רבינו לפני הר"ר שלום שכנא אבד"ק נאוויסעליץ, בעת נסיעתו של זה לסדיגורא אל הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין.104
להלן נראה, שגם בדרשותיו שנאמרו בפני קהל ועדה, היו דברים שניכר היטב שהם מכוונים לאדם מסויים שהיה נוכח באותו מעמד.
בין ה"תורות" שנאמרו ברבים ונדפסו ב"שארית ישראל", יש כמה שנמסר גם אימתי נאמרו, ויתכן שלא היו אלו זמנים קבועים לאמירת "תורה", אלא רק לשעתן. כגון: "ליל ש"ק קודם קידוש אמר..."105; "ליל יום-הכיפורים קודם כל-נדרי האריך מאוד..."106; "ביום הכפורים בעת אמירת העבודה אמר..."107; "ליל א' דסוכות קודם הקידוש אמר..."108; "בעת שהיה מנגן [בשמע"צ] הזמר 'אתיצבה' אמר בזה"ל..."109; "בליל שמחת-תורה אחר הקפות התחיל בדרך משל...".110
מסירתם הנאמנה של דיבוריו, מאפשרת לנו פעמים רבות להרגיש כאילו אנו עומדים במחיצתו, שומעים את דבריו ושרויים באותה אווירת קודש. לפנינו כמה דוגמאות של "דרשות חיות" מאין אלו:
בליל יום הכפורים קודם כל-נדרי האריך מאוד בענין הרחמנות על נשמות ישראל הנתונות בעמקי הקליפות והחושך והצרות, ו"בכל צרתם לו צר" כביכול, כי הוא ית' "שוכן אתם בתוך טומאותם". וביום-הכפורים מתיר הקב"ה את כל הנדרים והאיסורים שנאסרו ונתקשרו הנשמות והניצוצות בעמקי הקליפות, להעלותם על-ידי בחינת "למעני למעני אעשה". וזהו "על דעת המקום" - דעת האין-סוף ב"ה, "ודעת הקהל" - הצדיקים, "מתירים להתפלל עם העבריינים", שגם להם תהיה עליה. וכדרכו של ר' יהושע בן לוי שכרך עצמו עם בעלי ראתן אשר שרץ במוחם (הן המחשבות הרעות), וכל זאת רק כדי להעלותם ולתקנם.111
ביום-הכפורים, בעת אמירת ה"עבודה" אמר: קודם כל עבודה היה הכהן הגדול מקשר עצמו עם כל החוטאים והפושעים והעבריינים, שתומשך קדושתו עליהם ותהיה עלייה לנשמותיהם לבל ידח ממנו נידח ח"ו. ולא היה הכהן הגדול מתכוין בעבודתו "לא למעלה" - להעלאת נשמות הצדיקים לבדם, "ולא למטה" - לנשמות הנידחים והרשעים כמות שהן מצד עצמן, "אלא כמצליף" - בהתקשרות כולם כאחד, צדיקים בינונים ורשעים, שכולם אחד הם בעצם מצד שרשם, "ומזה יומשך הכח על כל השנה לחבר אלה עם אלה ולכפר אלה על אלה"!112
בליל שמחת-תורה אחר הקפות התחיל בדרך משל: מלך שקבע יום מובחר אחד בשנה שבו יוכלו להכנס להיכל המלך, אפילו השפלים ביותר ומוכי השחין. וכדי להיות בטוח ששומרי הפתח יניחו גם לשפלים להכנס, העמיד כשומר איש שפל ונדכה שבכל השנה הוא שומר הסוסים, שהוא ודאי יאפשר את הכניסה גם לשפלים. נמצא שגם אותו שומר זוכה לראות את המלך בהיכלו רק בזכות מינויו לשומר הפתח שייטיב עם השפלים. "והנה הנמשל מובן, שיום המובחר הוא שמחת-תורה, ואני הוא שומר הסוסים, שאני שומר ומנקה הסוסים, היינו פגם של זרמת סוסים".113
בין מאמרי החנוכה נדפס דרוש ארוך, וניכר מתוכנו ומסגנונו שהוא נאמר במכוון לאדם פרטי שנוכח באותו מעמד, אולי אפילו אחד ממנהיגי הדור. כך מעיר גם המלבה"ד על אתר: "הרואה מאמר זה יבין, כי הוא נאמר לאנשים פרטים לצורך השעה, והמעתיק העתיקו כאשר יצא מפיו הקדוש פיסקא פיסקא. ודברים יקרים ומועילים המה, לא רציתי להשמיטם". אותו כותב מעביר לנו גם את סגנון דיבורו של רבינו: פתח בצעקה ו?י ו?י, כולא עלמא בטעותא... והוא מפרט והולך ומונה את כל הטעויות "שלנו", שכולן טעויות בדרך ההנהגה, "ביחודים לא אמיתים ובהמתקות כוזבות", כעס ולשון-הרע. ושוב עולה אופן דיבורו ותוכחתו: "אוי לי על חכמתכם, ו?י לי על חכמתכם, תורה בלי תשובה והכנעה מוסיף כח לקליפות ר"ל וחכמות חיצוניות יחשב ר"ל"...114
סגנון דיבורו נמסר גם בהזדמנות אחרת; באמצע המאמר אמר: שמעו נא אחי! כל מה שדיברנו עד הנה לצורך ענין דברנו, ולא למגנא ח"ו. ב??ק??ש??ת?י מכם, שמעו נא אחי!115
ועוד מן הדרשות שנועדו, כנראה, ליחיד ש"קפץ" ממעל למדריגתו: מי שאינו לא במקרא לא במשנה ולא בדרך ארץ, אינו מן הישוב אלא מ"עולם התוהו", נענש בבני חיי ומזוני ולהיות נע ונד. תיקונו של זה הוא שיהיה בשפלות והכנעה. אך יש שרוצים לתקן עוונותיהם על-ידי שמדברים בשבת רק בלשון-הקודש, ואף שענין זה כשלעצמו הוא טוב ונכון, אבל לא לכל אדם, ו"לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול". גדולי הנפש שבדיבורם מתעלים העולמות, הם מדברים בלשון-הקודש בשביל להעלות את הדיבור. אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו ועדיין לא תיקן את מעשיו, ובפרט את אשר פגם בברית הלשון ובברית המעור, הרי הוא בבחינת לא יהיה "קדש" (שחסרה אצלו הוי"ו דברית וקדושה), שמקדש את עצמו לא לפי ערכו. ואדרבה, הנהגתו זו יכולה לגרום לנפילתו, שהרי הוא מעורר קטרוגים על עצמו, כי מעיינין בדינו לראות האם הוא בר הכי והאם ראוי הוא למדריגות. ומי שלא נזהר ב"לא יהיה קדש", יכול ליפול עוד יותר עד לבחינת "לא תהיה קדשה" וכו'. "חול" - כשהוא בעיני עצמו בבחינת חולין, אזי - "מכין לשבת", אבל "יום-טוב" - כשהוא בעיני עצמו בבחינת 'יום טוב' ונדמה לו שהוא בדרגת הטוב הגמור - "אינו מכין לשבת", אין ביכלתו לעשות הכנה לשבת, ולא לשום דבר שבקדושה.116
במאמריו לרבים עורר גם בדבר הנהגות נאות בדרך החסידות ולפנים משורת הדין; דוגמה נאה מצינו בהוראתו-תביעתו כיצד יש לנהוג בסוכה בדרך כבוד גם אחרי החג: מן הראוי הוא שיחזיקו את הסוכה בטהרתה במשך כל ימות השנה, ולקבוע איזה עתים ללמוד או להתפלל שם. אבל בודאי שאין זה נכון שתיכף אחרי חג-הסוכות נוהגים בסוכה דרך בזיון ח"ו, ועושים אותה מדור לבהמות. "ולמקנהו עשה סוכות"?!117
"דרשה חיה" מסוג אחר, היא דיבוריו של רבינו על חילופי-הדברים המתנהלים בין קוב"ה לעמו ישראל, מהם עולה אווירת הצער והכאב שבה היה שרוי העם באותן שנים, בעיקר בגלל גזירת החטופים לצבא ("קאנטוניסטים") שהיתה בתוקפה בשנות הנהגתו של רבינו, ולא בטלה אלא בשנת תרט"ז, למעלה משש שנים אחר הסתלקותו.
הקב"ה שואל את כנסת-ישראל על מה המה בוכים בגלותם: אם על שאי-אפשר להם ללמוד תורה, הרי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".118 ואם על העדר מזונות, הרי "לאו כל אחד זוכה לשני שולחנות ודייכם במזומן לכם לעולם-הבא". ואם על בניהם הנלקחים מהם לאנשי-חיל בצבא, שזה נוגע להם וגם לו ית', שהרי מעבירים אותם על דעת קונם ח"ו, הרי "דין גרמא דעשיראה ביר" - כלומר, אחד מתוך עשרה מהם שישאר לעמוד בצדקתו, על-ידו נגרם קידוש-השם יותר מאשר עשרה שיושבים בשלוה.119 משיבה כנסת-ישראל: "על האי שופרא דבלי בארעא", כלומר, על גלות השכינה אני בוכיה! אומר לה הקב"ה: "על דא ודאי קא בכית", על כך אמנם יש לך לבכות. ובכו תרווייהו, תרין דמעין נחתי לגו ימא רבא וד"ל.120
אחרית ימיו
בחודש אלול תר"ט ביקש רבינו מאחד הסוחרים מאנשיו שיקנה עבורו בד פישתן, ובראש-חודש חשון בא הסוחר שנית לווילעדניק והביא עמו את הבד המבוקש. הרבי מישש את הבד, ואגב כך מלמל: 'אך טבת', 'אך טבת'. דיבורים אלו הובנו רק עם הסתלקותו של הרבי לבית עולמו ביום א"ך טבת, שקודם לה ציוה שאת התכריכים עבורו יתפרו מאותה בד פישתן.121
"צוואתו"
לא מצינו לו לרבינו "צוואה" במשמעותה המקובלת; אבל בדברי-תורתו יש קטע שניתן לראות בו מעין "צוואה" והוראת דרך לחסידים אחר הסתלקות רבם. וזלה"ק:
הצדיק נקרא בשם "כלי מחזיק ברכה לישראל", שעל ידו הולכת ההשפעה לישראל, ובפרט להמקושרים אליו ברוחניות וגשמיות. אבל אם אין הצדיק בחיים, וזהו "לא מצא [הקב"ה 'כלי מחזיק ברכה לישראל']", אזי אין עצה לזה אלא "השלום", שהאנשים אשר היו מקושרים להצדיק בחיים חיותו אז, יהיו באחדות אף לאחר כן. ויהיו מקושרים אליו באמת, שלא לנתק את עצמם מהשורש אפילו בעת התקשרותם לצדיק אחר. כי "כל המגרש אשתו ראשונה", פירוש, אם בתחילה היה מקושר להצדיק ואחר-כך מגרש, כלומר מפריד את עצמו ממנו, אזי "אפילו מזבח [מוריד עליו דמעות]". אלא צריכים להיות מקושרים כמקדם, ואזי כשיהיו מקושרים אליו אז יהיו באחדות כמקדם, וזהו "אלא השלום", ואז "ה' יברך את עמו בשלום", פירוש, בשביל השלום והאחדות שיש להם ומחזיקים עצמם בהצדיק אף לאחר כן, ומאמינים באמונה שלימה שהצדיק יכול להשפיע להם כל טוב, כי "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", בזכות זה "ה' יברך את עמו בשלום" וישפיע להם כל טוב סלה.122
גדולים צדיקים במיתתם
כשם שהיה רבינו בחייו תל-תלפיות לכל איש צר ומצוק, כך המשיך גם אחר הסתלקותו להושיע את ישראל, לכל הבאים להשתטח על קברו. בס' "ספורי נפלאות" נדפסו סיפורים רבים על התשועות הללו, ובמהדורתו החדשה ניתוספו סיפורים מעין אלו מאשר התרחשו בשנים האחרונות, שכן לא הפסיקו מלפקוד את קברו גם בשנות הרעה תחת שלטון הקומוניסטים.
העלייה לקברו נעשתה גם בפקודתם של צדיקים; כמסופר אודות זוג ששנים רבות לא נפקדו בבנים, עד שהבטיח להם רבינו שבקרוב תיוולד להם בת, וברכתו נתקיימה. בילדותה נתאלמה בתם, וארבע שנים של טיפולים רפואיים וסגולות שונות למיניהן לא העלו לה ארוכה. האב האומלל שהה חודשיים ימים אצל הרה"ק ר' אהרן מטשרנוביל, עד שהצליח לבוא לפניו ולספר לו אודות בתו שנולדה לו בברכתו של הרבי מווילעדניק, ועתה אנה הוא בא! השיבו הר"ר אהרן בזה הלשון: "כפי שהיה אז בידו של הרבי מווילעדניק להבטיח לך בת, כך זה בידו עתה לרפא אותה מאילמותה, וממנו תצמח ישועתך! סע לווילעדניק ובוודאי תיוושע!"
האב לא הבין את כוונת הרבי, ושאלו אל מי הוא שולח אותו בווילעדניק, הרי הרבי כבר נפטר לעולמו! "ילד פתי שכמותך - השיבהו הרבי מטשרנוביל - הרי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ויכול הוא לעזור לך עתה אף יותר מבחייו!"... עשו ההורים כדבריו, ועל קברו של רבינו פתחה בתם את פיה וביקשה שיתנו לה "מענה לשון" לומר על הציון...123
בניו - אלו התלמידים
"כבר אמרו ז"ל, 'אין חבוש מתיר את עצמו מבית-האסורים'. הוא ז"ל פקד עקרות רבות בתפילתו, אבל הוא עצמו לא נפקד בזרע-של-קיימא ותולדותיו הם מעשיו הטובים. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל".124
בתורתו העלה רבינו ארוכה גם לחשוכי הבנים ר"ל: עיקר תכלית התיקון מאיש ישראל הוא כשמניח אחריו זרע קודש ויעוררו בעבורו שערי רחמים. אבל אוי לו למי שהולך ערירי בלא בנים, "בכו בכה להולך בלא בנים". אבל מכל מקום ה' יתברך חושב מחשבות "לבל ידח ממנו נדח", ומאיר עליו חסדו ית' ורחמנותו בבחינת "למעני למעני אעשה" שלא בהתעוררות תחתונים כלל, כי אם ברחמנותו הגדולה... "שם עולם אתן לו", היינו שיתעורר עליהם אור אברהם אבינו ע"ה שנאמר בו "ואגדלה שמך"... דהיינו מי שרוצה להיות לו שם וחלק בכלל ישראל, אזי צריך לעורר עליו רחמים רבים ממקור הרחמים... ולהתכלל באחדות ישראל, לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו, בחינת אברהם איש החסד שהכניס נשמות הגרים תחת כנפי השכינה, שהיה מקודם בחינת "אנכי הולך ערירי" ועי"ז בא לבחינת "ואגדלה שמך"... ורבים ישיב מעוון...125
ומי לנו גדול ממנו באהבת ישראל ובהשבת רבים מעוון אל תחת כנפי השכינה!
אלא שלשיטתו אין הוא נצרך לכך כלל, שכן כבר ביאר שענין "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", ש"גדולה" זו היא דוקא על-ידי ה"בחייהם" - אלו שנשארים בחיים אחריהם, ומתקיימת "גדולה" זו אצל "הצדיקים המניחים בנים או תלמידים בעולם-הזה".126 וידוע מקדושים, שכל מי שנתקרב לעבודת ה' על-ידי תורתו ועבודתו של הצדיק, הרי הוא בכלל "תלמידיו".127
מה רבו, אם-כן, תלמידיו-בניו שנתקרבו על-ידו לעבודת ה'; הן האלפים שהשיב מעוון אל חיק אביהם שבשמים, והן כל אותם שעורר את לבבם בלבת-אש תורתו שהאירה לעיניהם, ואחריהם כל ישרי לב המעוררים ומרוממים את נפשם ורוחם בלימודם ועיונם במתיקות תורתו שבספרו הק' "שארית ישראל".
הספר "שארית ישראל"
הספר "שארית ישראל" נדפס לראשונה בלבוב תרכ"ה.128 הבאתו לדפוס היתה - כנ"ל - על-ידי בנו של הרה"ח ר' אלכסנדר סענדר (מאנשיו של רבינו וחתנו של הרה"ק ר' אהרן מסטראשילא). המלבה"ד הקדים גם הקדמה ארוכה "לכבוד קדושת המחבר, בלב נשבר מדבר", אך תוכנה וסגנונה מעיד עליה שלא יצאה מקולמוסו שלו; שכן היא בעלת תוכן תורני וסגנונה נאה, ואילו כתביו הידועים ממקומות אחרים כתובים כולם בלשון עילגים, ואין בהם מריחה של תורה. לפיכך נראה שמישהו אחר מן החסידים סידר את הכתבים וכתב את ההקדמה, אך מסיבה כלשהי מיאן להיחשף והעדיף להסתתר מאחורי המלבה"ד הנ"ל. ויתכן כי המלאכה ניתנה דוקא לו, בגלל היותו קרוב לעסקי הדפסה ומו"לות. ואכמ"ל.
בהקדמתו מספר הוא, שהדפסת הספר לא נעשתה בהעמידו רק על דעת עצמו, "כי אשתקד פ' שלח שאלתי את פי הק' האלקי הרב ר' אהרן מטשארנאביל שליט"א עד ביאת משיח צדקנו, אם להדפיס את הכתבים, ותשובתו הקדושה היתה אלי בזה הלשון: דיבורים קדושים כאלה ראוים וראוים להפיצם בישראל, ובעודם בכפך יבלעום. וכמו-כן בשנה הזאת בין כסא לעשור, כאשר הייתי בטאלנא אצל מורי הק' האלקי ר' דוד שליט"א יחיה נצח, שאלתי גם את פיו, והסכים על ידי מאד. ועליהם תמכתי יתדותי".
בספר נדפסת גם "הסכמה" מהרה"ג ר' יוסף שאול הלוי נאטהנזאן אב"ד לבוב, מיום ג' לך תרכ"ה.129
בשנת תרכ"ח נדפס הספר שנית בז'יטאמיר, "עם הוספות והנהגות ואזהרות מהרב המחבר", שהם כ"א סעיפים של "הנהגות ואזהרות". אם נאמנים הדברים ואם לשון ההעתקה מדוייקת, הרי שהן נכתבו על-ידי רבינו עצמו: "אשר קבלתי מפי רבותינו כי הם תיקון גדול לטנ"ח ברוחניות וגשמיות, לתקן את אשר עיות. ומן השמים ירחמו עליו בקיומו כל התיקונים האלה".
רובן של ה"הנהגות" עוסקות בסדרי הלימוד ונתינת הצדקה בימות החול, בערב שבת וביום השבת-קודש, וכן בערבי ראשי-חודשים; סדר התעניות בימי השובבי"ם ת"ת, עם הלימודים ונתינת הצדקה הנלווים אליהם.
"הוספות" אחרות אין במהדורה זו, אך השמטות למכביר יש ויש!130 ובמה שלא השמיטו שינו, כגון ברוב המקומות שנזכר 'הבעש"ט' החליפוהו ב'הריב"ש'.131 וביותר נטפלו לתיבת 'צדיקים' והמירוה בתחליפים שונים ומשונים, כגון: 'החכמים', 'גדולי הדור', 132 'אנשי השם', 'היראים', 133 'החרדים' ו'עובדי השם'. 'הצדיק הגדול' הפך ל'האיש הגדול', או - במקרה אחר - בסיפור אודות פגישתם של "הצדיק הגדול משפאלע עם הצדיק הגדול הר"ר הירש ליב מאליק", הפכו שני הצדיקים ל"החכם הגדול משפאלע" ו"החכם הגדול הר"ר הירש ליב מאליק". ואילו מ"הצדיק המגיד דקאזניץ" השמיטו כליל את התואר "צדיק". בסיפור חסידי אחר עיקמו את הכתוב במקום להשמיטו, ובמקום שנאמר שהקדוש ר' שלמה מקארלין ראה שהוליכו נשמות מגן-עדן, כתבו שהוא דימה בנפשו שהוליכו נשמות מג"ע. בדרוש אודות "המכתתים רגליהם לצדיקים", שינו וכתבו: "המכתתים רגליהם לדבר מצוה".134
ועל-פי מהדורה משובשת זו, נדפס הספר שוב בקעניגסבערג תרל"ז, בהוצאה שלישית.
"הכל תלוי במזל, אפילו ספר-תורה שבהיכל"; מזל ספר תורתו של רבינו לא האיר לעולם במשך כמאה שנים, אך בשנת [תשכ"ז] נדפס הספר מחדש במהדורה מהודרת ובסידור אותיות חדש (ע"י הרה"ח ר' ישראל אונגאר שי', ובהשתדלותו של הרה"ק ר' יעקב יוסף מסקווירא זצ"ל), ומאז זכה הספר לריבוי מהדורות (בצילום מדפוס זה): בני-ברק תשל"ז; [אה"ק] תשל"ט; ברוקלין תשמ"ה (ע"י הרה"ח ר' יחיאל אבערלאנדער שי', עם מכתב מהאדמו"ר רי"י מפאפא שליט"א ובצירוף "מבוא" קצר, מראי-מקומות ומפתח הצדיקים המובאים בספר מהרה"ח ר' גדליה אבערלאנדער שי'); ברוקלין תשנ"ד; ירושלים תשנ"ו (במצורף לס' לקוטי-תורה טשרנוביל).
ועתה מונח לפנינו הספר כלול בהדרו במהדורה חדשה (סידור אותיות חדש, השוואות והוספות ע"פ כת"י, מראי-מקומות, הערות וציונים, מפתחות), כאשר תראינה עיני הקורא.
* * *
בשמו של האדמו"ר ר' אהרן מסטראשילא נמסר (בהסכמה לס' "עבודת הלוי"): כאשר שמעו מפיו הקדוש בזה הלשון, שהספרים "אור המאיר" ו"מאור עינים" הוא מה שכתבו תלמידיהם, ובוודאי לא השיגו עומק דעת רבותיהם, ואעפ"כ נדפסו, ונשמות ישראל משתעשעים בהם ושפתותיהם דובבות בקבר. כן שמעו מפיו הק' בפירוש. עכ"ל. גם הספר שלפנינו נכתב ע"י השומעים ואינו יכול לבטא את עומק מחשבותיו של רבינו לאשורן, ועכ"ז הצליחו הכותבים לאפשר לנו לחוש לא רק את אופן האמירה (כפי הדוגמאות שהובאו לעיל), אלא גם להציץ מן החרכים לעמקי שיטתו ומשנתו של רבינו.
ולכך מוקדשים הפרקים הבאים.
1. "ספורי נפלאות" לר' ברוך ראטנער מאוורוטש (אותיות א, ג). הספר נדפס לראשונה, ביידיש, בשנת תרס"ב. בשנת תשנ"ו נדפס בנ.י. בתרגום ללה"ק ובשינוי סדר הסיפורים. הציונים לספר זה (להלן: ספ"נ) הם לפי מהדורת תשנ"ו.
2. בספ"נ (אות ג), ולהלן, שסיפר רבינו אודות פגישתו בהיותו כבן שלוש-עשרה עם הרה"ק ר' שלום מפראהביטש ובנו הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין. הרה"ק מרוז'ין נולד בתשרי תקנ"ז, ואביו הרה"ק מפראהביטש נסתלק בתשרי תקס"ג. אם נתקיימה פגישה זו בשנים תקס"א-תקס"ב, הרי שרבינו נולד בערך בין השנים תקמ"ח-תקמ"ט.
3. כך מפורש בשער המהדורה הראשונה של ה"שארית ישראל".
4. עד כה לא נודע שמה, ועתה מתברר הדבר מסיפורה של מרת שושנה חן-זהבי (בתו של הגה"ח ר' מנחם מענדל חן זצ"ל הי"ד, רבה של ניעז'ין), שסבתה? מרת פערל-גוטא (אשת הגה"ח ר' דוד צבי חן זצ"ל, רבה של טשרניגוב, יליד תר"ו), נקראה על-שמה. וזה דבר המעשה: א?ם סבתה? של המספרת, שהיתה נשואה לבן משפחת הלביץ והתגוררה בטשאשניק (שברוסיה הלבנה), ילדה כמה וכמה ילדים, וכולם מתו ל"ע בינקותם. היתה בעירם עוד אשה חשוכת בנים ל"ע, והחליטו שתיהן לנסוע אל הצדיק מווילעדניק, ששמעו כפוקד עקרות הגיע עד למקומן (ראה להלן הע' 83). בעיצומו של החורף הקשה נסעו בעגלת-שלג עד לאוקראינה הרחוקה, ואחר רוב הרפתקאות הגיעו אל רבינו. לזקנתה אמר הרבי בזה הלשון: את תלדי בת, וקראי לה פערל-גוטא כשם אמי ע"ה. ולאשה השניה פנה הרבי ואמר לה בהראותו על כף ידו: כאשר יצמחו כאן שערות תלדי את בנים! לא היה לך להטביע במים את החתולה וגוריה!
5. ספ"נ, אות א.
6. ספ"נ, אות ב.
7. ספ"נ, אות א.
8. "המגיד מסטעפין" הידוע הוא הרה"ק ר' דוד (חתנו בזיווג שני של הרה"ק ר"י מיכל מזלוטשוב), שנפטר בשנת תקע"א. בנו, "המגיד הצעיר" מסטעפין (שנפטר בשנת תרי"ב), אכן נקרא בשם ישראל דב, אבל אין ידוע על-שם מי. שכן, אביו של הרה"ק ר' דוד מסטעפין נקרא ר' יהודה (כך כתב ר"א הלוי פיצ'ניק בספרו 'מטה אהרן', עמ' 29). ואולי חותנו הראשון היה המגיד ר' ישראל דב מסטעפין, ממנו ירש את המגידות דסטעפין, ועל-שמו קרא את בנו שמזיווגו השני. והדבר צ"ע. יצויין שגם בנו הגדול של הרה"ק ר' וולף מז'יטומיר (בעל אור-המאיר) נקרא בשם ר' ישראל דוב, ומכיון שהיו מאותה סביבה וגם הפרש הגילים ביניהם אינו גדול, יתכן ונקראו שניהם בשמו של אותו גדול.
9. סיפור זה קיבלתי מהרה"ג הרה"ח ר' אליעזר דוד פרידמאן שליט"א, ששמעו - יבלחטו"א - מהרה"ח ר' בצלאל וילשאנסקי ע"ה. ומעשה שהיה כך היה: באחת מעיירות אוקראינה פרצה מגפה ר"ל, וכנהוג בימים ההם ישבו טובי הקהל "לחפש עבירות", לדעת בשל מי הרעה הזאת. באותה עיירה היתה משפחה שהבעל היה בר-דעת קטן, ואשתו שהיתה חכמנית ואשת-חיל לא יכלה לסבול אותו, ואף שגרו בבית אחד לא חיו חיי אישות. הדבר היה מפורסם, ועתה חששו טובי הקהל שמא יש לאותה אשה קשרים בלתי כשרים. נמנו וגמרו להלקותה למען הסר מעליהם חרון אף, ואף ביצעו בה את פסקם.
האשה שידעה כי נקייה היא מעוון, לא יכלה לסבול את הבזיון על לא עוול בכפה, ובהיותה אשת-חיל דרשה מטובי הקהל לנסוע יחדיו אל הצדיק מווילעדניק אשר מאתו לא נעלם שום דבר, והוא יברר לעיניהם האם יש ח"ו שמץ אמת בחשד שחושדים בה. כשאישר הרבי את דבריה ואמר כי טהורה היא, פתחה פיה בצעקות ובקולי-קולות על טובי הקהל... אז פנה אליה הרבי ואמר: ניצרי לשונך ובלמי פיך, כי אכן ראויה את למלקות! גם אם בעלך אינו חכם גדול, אבל הרי הוא ירא-שמים, וברוב כאבו על יחסך אליו אמר תהלים בשברון-לב, נתקבלה תלונתו בשמים ופסקו לך מלקות. עתה סעי לביתך לשלום, ואם תנהגי כדרך בנות ישראל הכשרות יבוא הכל על מקומו בשלום.
ענתה האשה ואמרה: אם יבטיח לי הרבי שיהיה לי בן כמותו, אציית לכל דברי הרבי... "רצונך בבן כמוני?" השיב לה הרבי, "אם את תהיי כמו אמי, יהיה גם לך בן כמוני"...
שאלה האשה את הרבי איך היתה אמו, ואז סיפר לה את הסיפור הנ"ל אודות ימיה האחרונים של אמו, וסיים באמרו: "עכשיו מבינה את מה היתה אמי? כשתהיי את כמוה יהיה גם לך בן כמוני"...
10. ספ"נ, אות ג, בשם הרה"ק ר' מרדכי מקאראסטשוב נכד המגיד ר"מ מטשרנוביל.
11. כך משמע בספ"נ, אות ב, שראה אותו בחלומו ואמרו לו שזהו חותנו.
12. דור-דעה לרי"א קמלהאר, מערכת צדיקי הדור, עמ' רנז. כפי שנראה להלן, מופיעים בספר זה סיפורים נוספים על רבינו שאינם ידועים ממקום אחר, וצ"ע מהיכן שאבם המחבר, שהרי חסידות אוקראינה אינה משטחי הכרותו וידיעותיו האישיות.
13. תצלום מצבתה נדפס בסוף הספ"נ. ומסופר (שם, אות קיג): זמן קצר קודם הסתלקותו באה אל הרבי אשה נגידה שירדה מנכסיה וביקשה את עזרתו, והרבי הלווה לה שני מטבעות של מחצית האימפריאל זהב, באמרו: "לכשאזדקק להם יהיה עליך להחזירם לי". שוב נתהפך עליה הגלגל לטובה, וכעבור כמה שנים בא אליה הרבי בחלום וציוה עליה שביום המחרת תשלח את שני חצאי הזהובים לזוגתו, כי המעות נחוצות עתה במאוד. בבוקר שלחה האשה את המעות בצירוף מכתב אודות פקודת הרבי, וכעבור יום הגיע המכתב ליעדו. בו ביום נסתלקה הרבנית ע"ה לבית עולמה, ומאותן מעות עשו לה את תכריכיה וכל צרכי המת.
14. בספ"נ (אות ז) נזכר ר' נטע בנה של הרבנית (שסיפר גם את הסיפורים: ח-יב, יד). הוא היה מניח את הכוס על ידו של הרבי בקידוש ש"ק (שם, אות ח). שמא הוא ר' נטע ב"ר נחום משה החתום עם המסכימים על הדפסת הספ"נ (ואפשר שר' נטע בן הרבנית קרוי על שמו של הרה"ק ר' נטע מאוורוטש הנזכר גם בשארית-ישראל עמ' מג, והוא היה חותנו של הרה"ק בעל ה'בת עין', ואולי היתה הרבנית או בעלה הראשון ממשפחתו). בספ"נ נזכר גם אחיינו של רבינו, ר' אלטער מזיטאמיר (אות נה), וכן ר' שלמה שניאור גיסו של רבינו, שבדרך-כלל היה בעל-תפילה בבית-מדרשו של הרבי, אף שלא תמיד השתוו ביניהם בדעותיהם (שם, אות קי). גיס (נוסף?) של הרבי נזכר באות כג.
15. כתבי ר' יאשע שו"ב, ירושלים [תשמ"א], עמ' קכה. ומסיים שם, שלפיכך היה רבינו לומד לפעמים גם את שערי הספרים, ספר פלוני דפוס פלוני על-ידי המדפיס פלוני וכו' [ואולי זה הטעם לעוד כמה מהנהגותיו שנראו מוזרות לעיני הרואים].
16. שא"י, עמ' סב. בעמ' קפב מובא כלל גדול בעבודת ה', "שנשמע בשם הרב הגדול מבארדיטשוב". בספ"נ (אות קח) מסופר, שציוה על שניים מאנשי וילעדניק שכשיהיו בברדיטשוב יכנסו אל הרה"ק ר' לוי יצחק, ואחר-כך ביאר להם את פשר התנהגותו של הצדיק שהיתה תמוהה בעיניהם.
17. שם, עמ' קעד.
18. שם, עמ' קעז. הלשון "שמעתי מהצדיק" נהוגה לעתים גם כשלא שמעו מפיו אלא רק בשמו, אבל בענין דנן כבר כתב הרה"ק מבראהין-קוידנוב בס' דברי-שלום (פ' מקץ): וזקני סבא קדישא מהר"מ זצוק"ל מלעכוויטש היה אומר בזה"ל, שונא אנכי את הבעל מרה-שחורה אשר הוא תמיד בעצבות. כן העיד הרב מוולעדניק ששמע מפיו.
19. דור-דעה, עמ' רנו. ומקורו ב'החסידות והחסידים', ג, עמ' פז, בשם החסיד ר' יעקב משה מזיטאמיר, קרובו ותלמידו של רבינו.
20. ספ"נ, אות ד-ה. אולי בהקשר זה הסביר רבינו מדוע נזקק גם הוא לנסוע אל הצדיק, ואמר ברוב ענוותנותו "כי צדיק הגדול הוא מעלה את הצדיק הקטן עם אנשיו" (עמ' מז). וענין הנסיעה לצדיק מתבאר היטב בתורתו, שהפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" שנדרש על העולים לרגל לבית-המקדש, הנה בזמן הזה נאמר הוא על המכתתים רגליהם אל הצדיקים (עמ' נו). וקבלת פני רבו הוא כקבלת פני השכינה, שהראיה כשלעצמה היא תיקון נעלה במאוד (עמ' סח. עמ' רכה).
21. ספ"נ, אות ד. ומעשה שהיה כך היה, שבאחד מבתי-המרזח שבדרכם שמעו קבצן פורט על מנדולינה, והרבי ביקש ממנו שיוסיף וינגן מנגינות נוספות, והלה הסכים תמורת כוסית 'משקה' עבור כל ניגון. כוסית רודפת כוסית וניגון רודף ניגון, השעות נוקפות והולכות, וכשסוף סוף יצאו לדרכם לא הצליחו להגיע לטשרנוביל אלא רק לפנות בוקר. בבית-מדרשו של המגיד עדיין לא התחילו באמירת ה"סליחות", היות והמגיד עמד והמתין. וכשנכנסו החסידים מווילעדניק פנה המגיד לרבינו ב"קבלת שלום", ואמר לו: "ישראל בער! את כל סודות שיר-השירים הוצאת מאותו קבצן"...
בנוסח אחר הפך אירוע זה למנהג של קבע; וכך מספר רי"ש הלוי איש-הורוויץ ב'ילקוט שמואל' (ספר הבעש"ט, עמ' שי): ר' ישראל מווילדניק, כשהיה בא לכפר וסר לפונדק, היה נוהג לשבת בלילה ולהאזין שעות שלימות לזמירות העממים שהיו בגלופין, ולאלה שהיו תמהים על כך, היה אומר: ידוע, שהסט"א קלט לתוכו קצת רזין דקדושה. בתוך זמרת ערלים אלה, אני שומע מסודותיו ומצירופיו של שיר-השירים.
22. ספ"נ, אות ה.
23. שם, אות ו.
24. והוא בסיפורי הרה"ח ר' יאשע שו"ב (שלא נדפסו), סיפור ששמעו מר' יהודה ליב ששמע מאחד מחסידי וילעדניק "ששמע ממנו שסיפר בשם רבו ר' מרדכי, בעת שעשה קידוש ואחז הכוס שלו" פנה לרבינו (שישב בקצה השולחן), ואמר לו שאת הכוס הזו נתן "ישובניק" אחד במתנה לחתנו והוזק ממנה, החתן נתן את הכוס להר"ר מרדכי ועתה כמה נאה כוס זו וכו'. ובהמשך לסיפור זה נרשם הקטע דלהלן: "עוד סיפר, שפעם אחת לבש את הזיפיצע שהי' לו מהסבא דשפאלי, וא?זור [אבנט] שהי' לו מהרב ר' נחמן מבראסלאב, ואמר שעשה שלום בעולם העליון ביניהם. כל הספרים של מוהר"נ היו לו מכורכים ביופי". עכ"ל. ולא ברור על מי נאמרים הדברים הללו.
25. וגם אמר בשם מורו הק' מטשרנוביל, שזה שאמרו רז"ל "לעולם אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים עד זיבולא בתרייתא" הוא, כי באמת "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", רק שבינתים שוכחים על זה. לכן צריך האדם לבקש רחמים שלא ישכח שהוא עפר ואפר עד העפר בתרייתא (עמ' פז). ובשם הרה"ק ר' נחום מטשרנוביל, שאמר לאנשיו: "ווי קומט איר לענווה" - מה לכם ולענווה - אתם צריכים עדיין לשפלות מחמת עוונותיכם, וענווה היא מדריגה גדולה וכו' (עמ' מח). וראה עוד בסו"ס מאור-עינים (בסיום הפי' לאבות) במשנה מאוד מאוד הוי שפל רוח: הנה העיקר הוא השפלות, שיהא שפל רוח בפני כל האדם, ר"ל אפילו בפני מי שהוא נראה גרוע ממך... כלל הדבר, שפלות הוא השער לכל המדות ואי אפשר לעבוד בשום אופן אפילו למעט מן המעט, אם אין לו זאת. והעיקר שיקבע בלבו באמת שהוא כן.
בלקוטי-תורה (מהמגיד ר"מ מטשרנוביל) מצויות, כמובן, התבטאויות בגנות הגאווה והכרח השפלות, כגון (בפ' לך טו, ב): יהא באמת שפל שבשפלים נגד גדלותו ית"ש ויהא נחשב למ"ה, ואז יוכל לתקן כל הרע כו' ואז לא יבלבלו אותו מ"ז וכו' ויזכה לבחי' שכינה מדברת מתוך גרונו.
כך גם - ובריבוי - בס' מגן-אברהם (לבנו, המגיד מטריסק): כל התכלית של האדם ועבודתו הוא שיבוא למדת הענוה ושפלות האמיתיות, לבחי' "ונחנו מה", שיהיה בעיניו בבחי' מה כאין ממש וכאפס המוחלט, שעי"ז יהי' לו לב נשבר ונדכה לדבר דיבורי תורה ותפלה מקירות לבו באמת לפניו ית' (ע"פ בהעלותך מח, ב. ואתחנן עז, א); העיקר תלוי במדת הענוה, כשהאדם משפיל ומכניע מלא קומתו באמת להיות בבחי' עפר ואפר, אז באמצעות כח הנשמה שבו בנקל לו לבוא לקדושה (חיי יז, ב); כשיש להאדם ענוה וקטנות ושפלות האמת, כחו יפה להמשיך עליו יראת אלקות וחיות הק' בכל עת ובכל מקום שהוא. אבל כשעובר על האדם רוח גאוה וגדלות, שמדמה בנפשו שהוא אדם גדול ואין דוגמתו בעולם כו', זה יכול ליפול לגמרי מדרגא דילי' כו'. ואין לו שום עצה ותקנה רק שמוכרח להשפיל עצמו כו', כשהאדם משפיל ומכניע מלא קומתו לפניו ית' כו' בזה ממשיך עליו שמירה מלמעלה להנצל ממקרים רעים ולהיות משומרי הברית באמת (ויחי מה, ג-ד); ע"י שמכניע ומשפיל מלא קומתו ומשים עצמו כאין נגדו יתב"ש, זה לו חזקה ותוקף ועוז שיהי' תמיד דבוק לצורו וקונו בדביקות הגמור.. ולכן כל התכלית של האדם הוא מדת הענוה והשפלות האמיתית .. להשפיל ולהקטין עצמו להיות בעיניו כאין וכאפס (תרומה כד, ב. ועיי"ש עוד מענין הייחודים הקדושים הנפעלים ע"י שפלות האדם. וראה עוד בפ' בשלח יא, ב בענין הזהירות וההרחקה מהגאוה והאחיזה בענוה ושפלות אמיתית).
אך בעיקר משופע בענין השפלות וההכנעה הס' בת-עין (לרה"ק ר' אברהם דב מאוורוטש, תלמידו של הרה"ק ר' נחום מטשרנוביל), המביא בשם המגיד הנ"ל שעיקר בריאת העולם הוא בשביל שישראל יקבלו עליהם עול מלכות שמים, הכנעה ושפלות (עמ' יד במהדורת ירושלים תשכ"ח, וכן כל הציונים דלהלן. ושלא בשם המגיד, בעמ' כ: עיקר בריה"ע בשביל היראה, אימה ופחד, בושה הכנעה וענווה); עיקר עבודת האדם שכל גופי תורה תלויין בה, היא בחינת הכנעה וענווה ובזה כלולות כל המדות הטובות (עמ' כא); עיקר העבדות הוא בחינת ענווה ושפלות באמת (עמ' כו) ושתיהן ממתיקות הגבורות והדינים שזה עיקר העבדות (עמ' כב-כג); הכלל הוא, שעיקר העבדות הוא בחינת רוח נשברה (עמ' עו); ענווה ושפלות שכל אחד חייב להגיע אליהן, מתחילת העבודה ועד הגדול שבגדולים (עמ' לו-לח), וגם צדיקים גמורים צריכים אליהן (עמ' מ); עיקר בריאת-העולם, הדירה בתחתונים, השראת השכינה והתגלות האור מאתו ית', הוא בענווה ושפלות (עמ' נה, נח-נט, ס, עו-עז, קמט-קנ); השגת גדולת הבורא הוא רק ע"י ענווה ושפלות (עמ' רב, רי); השראת הנבואה הוא בהכנעה ושפלות (עמ' נב, רפא); "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וענין הדביקות בחיי החיים הוא ע"י ענווה, הכנעה ושפלות (עמ' נה, קיג-קיד); עיקר החכמה הוא שיגיע עי"ז לענווה ושפלות (עמ' סג); כלל הדבר, שכל מי שרוצה לילך בדרכי ה' ולהתקרב לעבודתו ית"ש, העיקר הוא שיהיה לו בחינת ענווה ושפלות רוח (עמ' צא).
ניתן לשער שהיתה לרבינו היכרות טובה עם הרה"ק ר' אברהם דב מאוורוטש, הן מפאת סמיכותן של וילעדניק ואוורוטש זו לזו, והן בגלל העובדה שהרה"ק הנ"ל היה בא לעתים גם אל המגיד ר' מרדכי מטשרנוביל. אך אין בידינו שום ידיעות ברורות אודות הדבר הזה.
26. שארית-ישראל [להלן: שא"י], עמ' קכז-קכח.
27. שם, עמ' מד. וראה בס' מג"א (תבוא פט, ג): שיהיה האדם בעיניו כקוף בפני אדם ע"י גודל השפלות, שעי"ז יזכה להשראת השכינה. על השימוש בכלי זהב וכסף איתא שם (וישב כז, א), שהצדיקים אין משתמשים בהם להנאת עצמם. וראה עוד בלקו"ת (לב, א): הצדיק המקושר עם תענוג הבורא ית' פוסע לבר לחוץ לקשר עצמו לתענוגי עוה"ז, בכדי לגרום תענוג אמיתי ושעשועים כנ"ל. וזה אינו יכול כ"א צדיק שמקשר להבורא ב"ה ומשיג תענוג אמיתי ואז אינו ירא שיפול לתענוגי עוה"ז. עכ"ל. ובזה יובנו דברי רבינו שאמר בשפלותו "מי אנוכי להשתמש בכלי כסף".
28. בס' מג"א (וישב כז, ב): עיקר עבודת חכמי האמת, תיקון ושמירת הברית וביטול הדינין מעמב"י. ועוד שם (פינחס סג, ב): היסוד מכל התורה הוא תיקון היסוד אות ברית.. שתיקון היסוד או"ב הוא היסוד לכל התרי"ג מצות שבתורה והוא היסוד של העולם.
29. תענית שובבי"ם ת"ת מנויה בהדרכות שבראש הלקו"ת (הדרכה א-ג, ה, ז), ובמג"א (דברים דף עג, ג; קיג, ד). ושם (שמות דף א, א): מפ' שמות מתחילין הסדרות של שובבי"ם, והזמן הזה מסוגל לתשובה ומרבית העם מתענים ושבים בתשובה שלימה לפניו יתברך... ובשנת העיבור הוא שובבים ת"ת שצריכים להתענות גם בב' סדרות תרומה תצוה. ונמצא עוד דיעה שצריכים להתענות גם בהג' סדרות שבסוף הספר שסימנם כו"ף כו' להשלים כל הסדרות שבספר שמות בתענית ובתשובה. ואך אנו אין נוהגים כ"א בשובבי"ם ת"ת. ושם (דף ב, ב) נתבאר, מדוע דוקא בשנת העיבור צריכין להוסיף תעניות ותשובה גם בפרשיות ת"ת. ועוד (בדף ג, ב): מפ' שמות מתחילים הסדרות של שובבי"ם שאז הזמן מסוגל לתשובה כו' היינו שבסדרות האלו של שובבי"ם הוא זמן התשובה כו'.
30. לימים אלו מיוחד בספרנו "שער השובבי"ם". ושם נאמר [א, ד]: בימי ה"שובב"ים ת"ת" הוא גמר יום-הכפורים, ומכפרים אפילו על אותם פגמים חמורים שיוהכ"פ אינו מכפר עליהם. אפילו בחינת "ישראל מומר", גם הם ישובו בימים אלו ויתכללו באחדות ישראל לה' אחד. וב[טז, א]: ענין שובבי"ם שהוא תיקון לכל הנידחים והאובדים. וראה עוד ב"הנהגות ואזהרות" המיוחסות לרבינו (להלן עמ' 110), בדבר סדר התעניות, הלימוד ונתינת הצדקה בימים אלו.
31. דור-דעה, עמ' רנז.
32. בספ"נ רשומים שמות המקומות שמהם באו אליו האנשים, ולבד מהמקומות הקרובים או הרחוקים אליו שבאוקראינה, מצינו שהגיעו אליו גם ממרחקים. כגון, אחדמחשובי בוברויסק שברוסיא הלבנה שהיה נוסע בקביעות לווילעדניק פעמיים בשנה, ובכל פעם היה שוהה שם במשך כחודשיים ימים (אות עג), סוחר עשיר מאותה עיר שבא לרבינו כמה פעמים מהיותו חשוך בנים (אות קיא), וכן זוג חשוך בנים אף הם מבוברויסק (אות יא); יהודים משקלוב ומוהילוב (אות ח); סוחר יהודי עשיר מליטא (אות ז); עגונות מליטא (אותיות נ, סט, ע); בחור מליטא שפרנסי ה"קהל" רצו לגייסו לצבא (אות כד); אנשים גבירים ולמדנים מסביבות וילנא שבאו לתהות על קנקנו ולהיווכח בנכונות השמועות אודותיו (אות כה). וכך ראינו בקטע הקודם שה'צמח צדק' שלח אליו עגונה ממדינתו, ובהע' 4 אודות נשים חשוכות בנים שנסעו אליו ממרחקי רוסיא הלבנה.
33. בספ"נ, אות לח, אודות אדונית גויה שבאה בבקשת פרי בטן.
34. ראה ספ"נ, אות צא (ובאות לו, שהכיר בכלב שהיה "גלגול").
35. ראה בספ"נ, אות צח, ש"לעקאח" מידי הרבי העלה ארוכה לרגל מרוסקת.
36. שם, אות נה.
37. שם, אות טז, סה.
38. שם, אות כז.
39. שם, אות פח.
40. שם, אות מח.
41. שם, אות נה.
42. שם, אות סד.
43. שם, אות קו.
44. ספ"נ, אות כב, מו, צו. על קשריו עם צדיקים נסתרים ראה גם שם באות פו, שאחד מהם שלח אליו פיתקה.
45. שם, אות צה.
46. ראה גם להלן הע' 52.
47. ומכך נסתעף גם האיסור על חכירה ע"י יחידים, והחרמתם בחרם חמור בעליונים ובתחתונים (ראה: שו"ת שבסוף שו"ע אדמו"ר סי' כא; אגרות-קודש אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי עמ' קפו, שטז; "ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן", עמ' נ, נג). וראה עוד בהוספות ל'שבחי הבעש"ט' (מהדורת תשמ"ב) עמ' 270-269, ובמכתבים שבס' 'זכרון טוב' (עמ' 69-68) מהמגיד ממזריטש וחבורתו.
48. ספ"נ, אות עד.
49. המכתב בשלימותו נדפס בס' 'מגבורי החסידות' לרמ"י גוטמן, עמ' עד-עה.
50. שם, אות כג.
51. שא"י עמ' קכו. עמ' קנט. ובעמ' ריג ש"צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם", שיתוודה בפני קונו איך שבפניו נכתבים ונחתמים כל הפגמים, במקום שיהיה צלם אלקים על פניו. ובעמ' קפז על לשון רז"ל "מתו מוטל לפניו", שחטאיו רשומים על פניו, ואינו יכול לשוב בתשובה עד הקבורה בעפר שהיא השפלות והמרירות.
52. ספ"נ, אות עא. ראויה לציון תכונת "ורחמיו על כל מעשיו" הניכרת כאן ובסיפור הבא, וכן הקפדתו על "בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו". וראה עוד להלן אודות המשקל הרב שניתן במשנתו לאהבת-ישראל במעשה ובדיבור.
53. לעיל, הע' 4.
54. ספ"נ, אות כד.
55. שם, אות יא, קד.
56. שם, אות טו.
57. שם, אות עה.
58. שם, אות עז.
59. שם, אות כא, פג.
60. ראה דוגמאות לשני הסוגים, בספ"נ אות לח ואות סו. וראה באות צב על זוג שנגלה עוונם, האיש שהודה על חטאו נמחל לו, והאשה שלא הודתה נענשה.
61. ספ"נ, אות נג.
62. שם, אות כה.
63. ספ"נ, אות כג.
64. שם, אות סה. לעיל הובאה תגובתו למראה קערת כסף שהביאו לפניו בש"ק, "ואמר: מי אנוכי להשתמש בכלי כסף" וכו'.
65. שם, אות ע, יז, נ, קיג, ג.
66. ספ"נ, אות סו.
67. שם, אות י.
68. שם, אות צא.
69. שם, אות יט.
70. שם, אות קי.
71. וכתב בס' מאו"ע (פ' נשא): שהצדיק הוא פלאי ואין העולם יכולים להבין מעשי הצדיק, ולכן יש התנגדות על כל הצדיקים.
להלן בחלק ההוספות מובא, שרבינו עצמו נשאל לפשר "מעשיו הנפלאים, כאשר ידוע ומפורסם", והיתה תשובתו שיש בחי' רב הדומה למלאך ה' צבאות, כרבינו הבעש"ט שהיה מספר סיפורים מענייני סוסים, ובזה עצמו היו צירופי אותיות ושמות קדושים. כלומר, ענייני הצדיקים הם למעלה מן ההשגה, ואין רשות לחקור אחר מעשיהם הנפלאים.
ועוד מובאת שם בשמו תורה עה"פ "כולה מקשה אחת זהב טהור": אדם שהוא "כולו מקשה" - כל הנהגתו מוקשה - תדע לך שהוא "זהב טהור". וד"ל.
72. ראה גם המובא בדברינו לעיל בהע' 15.
73. ספ"נ, אות יג.
74. שם, אות יד.
75. ראה בשא"י עמ' יג שדורש את תיבת "הייזריק": ה"י זרי"ק. ועוד שם עמ' לא בתיבות האפי"ן וקווא"ס ("כבש" - "כבשים ללבושך"). ובמשנתו מצינו שהאריך במעלתו של "לשון אשכנז המורגל בינינו" (שם, עמ' קנ), שמאחר שמבארים בו את כל התורה כולה, פעלנו באותו לשון הכנה רבה שתהא נתפסת בו קדושת לשון-הקודש ושאר ענייני הקדושה, ומשום כך יש בו צד מעלת הקדושה, מפני שהוא ביאור כל ענייני הקודש. והוא פרוכת המבדילה בין קדושת התורה לבין שאר שבעים הלשונות. "ושמעתי ממורי הקדוש מטשרנוביל, שגילו לו מן השמים בחלום על-ידי נשמת צדיק אחד שהיה בעולם העליון שלוש מאות שנה, שמסדרין למעלה אברי משיח צדקנו. ואמר לו רמז על זה, שנמצא כתוב ברש"י בתנ"ך "סידרא בלע"ז", והיינו שמסדרין אברין של משיח על-ידי הלע"ז דוקא. והענין עמוק הוא מאוד". ובשעת הלימוד צריך לפרש בלע"ז דוקא, וזה תיקון והעלאה לניצוצי הקדושה שנפלו בשבירה, הן הניצוצים הטמונים באותיות הלע"ז והן העלאת ניצוצי הקדושה שהאדם עצמו הפיל בהרהוריו הלא טובים. והבעש"ט ותלמידיו חידשו שניתן להעלות את הלע"ז גם על-ידי דיבוריהם הקדושים וסיפורים שסיפרו בלע"ז. וזהו ממש כענין ימות-המשיח שהלע"ז יהפך לקדושה ממש - "אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה" - ולא כבשעת מתן-תורה שאז נכללו כל הלשונות בקדושת התורה רק לפי שעה בלבד.
וראה בענין זה מעוד ספרי קבלה וחסידות, ב"מפתחות ללקוטי לוי"צ", עמ' יג, הע' 98.
76. בעל ה'דור דעה' יודע לספר, שמוהר"מ מפרמישלאן היה שולח לרבינו אנשים שהיו צריכים לישועה, ומסר להם מכתבי המלצה אליו. פעם כתב באחד המכתבים "כי אולי יוכל להושיעו", וכאשר קרא הרבי את הדברים הללו אמר: "ר' מאיר'ל אומר 'אולי', ואני אומר בוודאי אושיעו בעזרת ה' יתברך" (שם, עמ' רנח).
77. ספ"נ, אות ח, קי ועוד. וראה בסה"ק נתיב-מצותיך (שביל התורה, א, אות טו), שכשהיו אצל הרה"ק ר' מענדל מרימנוב חסידיו של רבי אחר והרהרו שתפילתו של רבם זכה יותר, מחשבתם זו נשכה את הצדיק רמ"מ כמו נחש! וכן הוא בכל הבאים אל הצדיק ללא ביטול וללא הכנעה.
78. בכמה סיפורים, ובשא"י עמ' רח: שמדבר לשון-הרע על הצדיקים, שאין צדיק בארץ כו', והוא מעורר עליו דינים קשים.. שחובל בו בצדיק וזהו ודאי אסור.
79. ראה ספ"נ, אות סג, סח, קז ועוד. וכן בעמ' קמג-קמד שם. וראה להלן (עמ' 62) ליד הע' 2, שהצדיק אינו יכול להושיע למי שמהרהר אחריו.
80. 'לקוטי רשימות ומעשיות' (כפר-חב"ד תשכ"ט), אות מה. ושם בא בהמשך הסיפור הבא, שאפשר שה'צמח צדק' עצמו סיפרו באותה שעה: פעם אחת למד הווילעדניקער גמרא מס' ביצה, והיה חסר שם דף אחד, ולקח וכתב בעל-פה כל הדף עם פירוש רש"י ותוספות אות באות.
בשא"י עמ' יא-יב מבואר ענין מוקשה במס' שבת שרבינו "האריך בקושיא זו ברוב פלפולו" בקושיות וחקירות, "והאריך בטעם הדבר, ומתחילה תירץ על-פי פשוט" - אך אריכות הפלפול בדרך הפשט לא נדפסה שם. וכן בעמ' קיז בקושייתו על הרמ"א בהל' סוכה, ש"תירץ זה על-דרך הפשט, רק שלא בא בהעתק".
81. ספ"נ, אות כט.
82. שם, אות יח.
83. בית-רבי, א, פרק כו (דף סח). בהוספות לספ"נ (עמ' קלט), מסופר גם-כן על חסיד סטראשילא שנסע פעם אל הרבי מווילעדניק. וראה עוד להלן בהע' 93.
ניתן להיווכח, כי האיזורים שבהם היתה לחסידי סטראשילא אחיזה חזקה, יש להם שייכות גם לחסידי וילעדניק; בעיר ויטבסק וסביבותיה התרכז כפי הנראה גרעין גדול של חסידי סטראשילא, כפי שאנו רואים שבספר 'עבודת הלוי' הנ"ל נדפסו הסכמות מרבני חב"ד שבערים ויטבסק והסמוכות לה פאלאצק ו-טשאשניק, ושני האחרונים ידועים כחסידי סטראשילא מובהקים. בליקוטים שבסוף ס' 'עבודת הלוי' נדפס 'כי"ק לוויטעפסק' בענין בנין בית-הכנסת, וכן 'כי"ק לבהמ"ד דחסידים' שבאחד מכתה"י מפורש שהוא נשלח לוויטבסק. 'ביכ"נ סטראשילא' בעיר זו היה קיים עד לדורנו.
המאמר היחידי שבס' הנ"ל שנרשם עליו שם העיר שבה נאמר, נמצא בחלק שמות (יז, ג), והוא מהעיר פאלאצק, ומהעיר פאלאצק הוא גם הר"ר ישראל הנזכר להלן בין כותבי תורותיו של הרבי מווילעדניק. בעיר טשאשניק היו חסידי סטראשילא מפורסמים כהר"ר שלמה (להלן הע' 87) והר"ר אליעזר חגר (בית-רבי, א, עמ' עז), וכן מצינו (לעיל הע' 4) שנסעו מטשאשניק להיוושע אצל רבינו בווילעדניק. בק"ק קאחענעוו היתה קבוצת חסידי וילעדניק שהיו מוסמכים להורות בתורת רבם, ולהלן הצבענו על העובדה שאף עיירה זו היא מהסמוכות לוויטבסק.
הר"ר אברהם הכהן יליד דובראוונא ומ"ץ דק' אבאליטש הסמוכה לוויטבסק, היה מחסידי סטראשילא שעברו לווילעדניק (כדלהלן). ק"ק דובראוונא אינה מרוחקת מאבאליטש, היו בה חסידי סטראשילא ידועים (כהר"ר מאיר יוזילס והר"ר ישראל אביו של ר' שלמה הנ"ל - ראה: בית-רבי, א, עמ' 152), וממנה בא גם הר"ר אלכסנדר סענדר (חתנו של הרבי מסטראשילא) שהיה מחסידי וילעדניק (כדלהלן).
הסתלקותו של הרה"ק מסטראשילא היתה בעיצומה של אמירת מאמר חסידות, כשהוא מצווה על הר"ר אברהם שיינעס שימשיך באמירת המאמר (ס' שבחי-הרב בסופו). גם בסיום אחת מתשובותיו (היא הנדפסת בסוף ספרו 'עבודת הלוי'), כותב הרה"ק הנ"ל שהוא שולח את תשובתו לעיונו של הרר"א שיינעס. והנה, גם צאצאיו של הרר"א שיינעס (שהיה חתנו של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' בזיווג ראשון) כיהנו ברבנות בערים שונות בסביבות ויטבסק, וביניהן גם דובראוונא, פאלאצק וטשאשניק הנזכרות לעיל (ראה: בית-רבי, א, עמ' 120; אהלי-שם, עמ' 87).
84. ושם (עמ' סב) מביא: "ומאדוני אבי מו"ר הר"ר אלכסנדר סענדר נ"י שמעתי בהרחב הביאור ששמע מאדמו"ר בזה"ל...". ועוד שם (עמ' סו): "..כן שמעתי מא"א הר"ר סענדר נ"י, שאדמו"ר אמר בזה"ל". (ר' אלכסנדר סענדר נפטר בירושלים בי"ט סיון תרל"ו, והוא כבן שבעים ושמונה שנה).
85. את ר' יצחק דובער מזכיר המו"ל גם בספרו "תולדות עמודי החב"ד" (עמ' 35): הסיפור הזה שמעתי ממורי ורבי החו"ב אוצר בלום מתורה ויראה, ר' יצחק דובער הכהן מו"ץ בקרוטשע ז"ל.
86. זכרונותיו (כת"י) של בן-משפחתם הרה"ח הרה"ג ר' שלמה זלקינד לנדרס, ששמע מפיו של ר' משה ישראל ב"ר אברהםהכהן. בנוסף על המובא בפנים, נאמר שם שהיו לו ששה בנים ושתי בנות, שנים מבניו היו רבנים, הבכור הר"ר יצחק בער רב בקרוטשא מחוז מוהילוב, והשלישי מבניו הר"ר יעקב שכיהן אחרי אחיו ברבנות קרוטשא. שאר בניו היו ג"כ גדולי תורה. פטירתו של ר' אברהם היתה במגיפה הידועה של שנת תר"ח, שהוא היה מטפל בחולים עד שנדבק באותה מחלה, ולא הניח שיטפלו בו.
87. בזכרונות הנ"ל נאמר, ששמו של החותן היה ר' אליעזר, ובאותה חתונה אמר לו הרה"ק מברדיטשוב שיביט בלבו ולא יהיו לו מחשבות זרות בתפילתו. ע"כ. אך בס' בית-רבי (א, פרק כו, דף עז) מספר זאת על הרה"ח ר' שלמה שו"ב דטשאשניק. וכנראה שהטעות היא בידי בעל הזכרונות, שהרי ר' שלמה זה ידוע גם ממקורות נוספים, וגם היה איש דובראוונא, ששם התגורר הר"ר אברהם הכהן ושם נולדו לו בניו הראשונים. הר"ר שלמה ואביו הר"ר ישראל מדובראוונא (שנדפס ממנו ספר בתורת חב"ד בשם 'שארית ישראל'), היו שניהם חסידי סטראשילא, והר"ר ישראל אף טמון שם.
88. והניח בת יחידה בשם שרה רחל.
89. גם בשנים מאוחרות יותר אנו מוצאים קשר בלתי-מוסבר בין סטראשילא לווילעדניק, וכך אנו קוראים בידיעה בכתה"ע "המליץ" (י"ט אדר תרמ"ו): מבאריסאוו [שברוסיא הלבנה] מודיע... כי לפני ימים אחדים בא לשם הצדיק מווילעדניק הנקרא ר' יענקעלע סטראשעליער... (אולי הכוונה לרה"ק ר' יעקב פרלוב, שנהג רבנותו בסטראשילא ולימים נודע כאדמו"ר מנאוואמינסק. אך לא ידוע שהיה גם בווילעדניק. ראה תולדותיו בספרו "שופריה דיעקב").
90. ואפילו אם הכוונה ל"קאחאניווקא" שבאוקראינה, הרי גם זו קרובה לאיזור הרווי בהשפעת חב"ד (טשרניגוב, נעז'ין, קאנאטאפ, ראמען, פרילוקי), יותר מאשר לווילעדניק, אוורוטש או ז'יטאמיר.
91. ספ"נ, אות קא. כנראה שהיתה קיימת מתיחות כלשהי בין אנשיו הקרובים של הרבי, לבין ה'חב"דניקעס' הרחוקים שנספחו ונתקרבו אליו. הראשונים ראו בו בעיקר את הפן של "בעל מופת" ו"מצמיח ישועות", ואילו האחרונים דבקו בפן העיוני ובעבודת ה' שלו. הראשונים פרסמו את ה"ספורי נפלאות" שלו, שלא נזכר בו כלל שהוא "בעל המחבר סה"ק שארית-ישראל" (שנדפס עד אז לפחות בשלוש מהדורות), והם יודעים לספר רק על התנגדותו של הרבי לכתיבת תורותיו (ואולי בגלל זה לא הביטו על הספר בעין יפה), לעומת האחרונים שעמדו מאחורי הדפסת ה"שארית ישראל", שבו ובהקדמתו לא נרמזת כלל עובדת היותו "בעל נפלאות", אלא רק רשפי התלהבותו בתפילתו ובתורתו. שני החוגים מבליטים כי רבים השיב רבינו מעוון, אך הראשונים מייחסים את הדבר לכחו הנפלא בחשיפת עוונות כמוסים, ואילו האחרונים מקשרים זאת עם "דברי קדשו של אדמו"ר המחבר... אשר זאת ידוע לכל אשר הסתופפו בצל קדושתו, כי בעת אשר הופיע ברוח קדשו ונזרקו הדברים בלבת אש מפה המדבר לאוזן השומעת, לא שבו דבריו ריקם... והשיבו רבים מעון, ולכל הבא לטהר הורהו דרך ה' וידיים רפות חיזק, והירבה הדעת לכל אנ"ש הבאים בסודו". ואכן, לדבריהם נועד הספר "לאנ"ש החסידים אשר כתתו רגליהם לשמוע לקח מרבינו המחבר ז"ל".
92. סיפור זה קיבלתי מהרה"ג הרה"ח ר' אליעזר דוד פרידמאן שליט"א, ששמעו - יבלחטו"א - מהרה"ח ר' בצלאל וילשאנסקי ע"ה, בשם הרב [אברהם אלי'?] פלאטקין, ששמע ממי שהיה נוכח בעצמו בשעת מעשה. וראה גם בספ"נ (אות עט), אודות דג שרבינו העיד עליו "כי למעלה משלוש מאות מילין שט דג זה במים בדרכו אלינו עד שסוף סוף הגיע לכאן".
93. התופעה היתה רווחת הרבה יותר מאשר הידוע לנו אודות קומץ חסידים זה הנזכר בפנים; הרי לעינינו הסיפורים שנוספו במהדורה החדשה של ה'ספורי נפלאות', שרובם המכריע שאובים ממקורות חב"דיים ולא ממס?פ??רים אחרים בני אותו איזור. גם מאמרנו הנוכחי מוסיף עוד כמה סיפורים וידיעות, ואף הם ממקורות חב"ד. להלן, בביאור ענין ההתקשרות לצדיקים שבמשנתו של רבינו, מובאת 'תורה' בשמו, שמקורה גם הוא בכתביו של אחד מחסידי אדמו"ר ה'צמח צדק'.
מפורסמת היא אמרתו החריפה של הרה"צ ר' הלל מפאריטש נגד הנסיעה לווילעדניק, והיא כשלעצמה מעידה על קיומה של נהירה ניכרת לשם (הר"ר הלל היה אצל הר"מ מטשרנוביל, אך עזב והיה לאחד המיוחד שבחסידי ליובאוויטש. יתכן ובטשרנוביל הכיר את הרבי מווילעדניק). הסיפורים הרבים על חסידי חב"ד שרק עברו דרך וילעדניק ונכנסו אל הרבי, או שנשארו לשבות שם, גם הם מעידים על זיקה נפשית כלשהי - שהרי אותו איזור היה משופע גם באדמו"רים אחרים (בעיקר מבית טשרנוביל), ובכל זאת הביקורים והסיפורים מתייחסים דוקא לווילעדניק. הלא דבר הוא!
94. ואע"פ שאין ראיה לדבר, אך רמז לדבר נמצא במאמרי חב"ד שנדפסו בס' שארית-ישראל, שגם המו"ל הבחין שאין הם מתורת רבו. וכך בעמ' יח ואילך, שהוא מעיר: "המאמר הזה מצאתי בוולעדניק בין כתבי אדמו"ר ז"ל, ובראותי כי דברים יקרים המה לא רציתי להשמיטם". ועוד נדפסו שם (בעמ' צג-קא) שני מאמרים, שלדברי המו"ל "לא ידעתי מי המעתיקם, ואנכי מצאתים בכתבי אדמו"ר. ולאשר ראיתי כי דברים יקרים המה, ונראה כי זה לשון אדמו"ר, יראתי להשמיטם. והמעיין יראה ויבין". וכל המאמרים הללו הם מכתבי חב"ד (וכיום נדפסו כולם בספרי חב"ד - אף כי המאמר ד"ה "להבין המשנה שתי גינות" אכן יש בסגנונו דברים שאינם שגורים במאמרי חב"ד. וצ"ע).
95. בית-רבי (א, עמ' 134).
96. לשון שער השא"י מהדורת לעמבערג.
97. הקדמת השא"י.
98. דוגמאות לביאורי עניינים בדרך הפרד"ס נמצאים בשא"י עמ' יב ואילך, עמ' קמח-קמט, עמ' קפב-קפג.
מן הענין לציין, שבביאורו לענין הפרד"ס שבתורה (עמ' רכב) מובאת התבטאות בלשונו שלו לענין שה'פשט' עניינו הפשטת הגשמיות: "פשט איז דער טייטש אויס געטאן". התבטאות זו חוזרת ונשנית בבית טשרנוביל לדורותיו, כאמור במאו"ע (לקוטים, ד"ה הנה בהתורה): מהו לשון פשט, שיפשיט את עצמו מהטבע ויהיה למעלה מהטבע דהיינו כשלומד תורה לשמה. ועוד שם (בריש מס' שבת): ונקרא פשט, שאף להבין הפשוט מן התורה צריך להפשיט הלבושים העבים שהתורה מלובשת בהן כו'. וכן מובא בלקו"ת (מז, א): ואבא מארי [הר"ר נחום] זללה"ה היה אומר, פשט הוא מלשון מופשט. והיינו אפילו בבחי' פשט שהוא כנגד עולם העשיה כו' שיש כח לפשוט את עצמו מן הלבושין ולבוא לבחינת אצילות. ובמגן-אברהם (וירא יד, א): פשט שהוא בעולם העשיה, והוא לשון פישוט והסרה בחינת מופשט מן הגשמיות. וזה הראשית בדרכי עבודת השי"ת שהאדם שהוא בעולם העשיה עולם הגשמי שיכול ליפול לכל התאוות הגשמיות והחומריות, לכן ראשית עבודתו הוא שיסיר ויפשיט ממנו כל התאוות הגשמיות וכל המדות רעות, ואח"כ הוא רמז וכו'. ועוד שם (וישב כח, א): פשט הוא מלשון מופשט מן הגשמיות, שצריך בעת לימודו להפשיט עצמו מכל הגשמיות והחומריות ומכל שום פניה ומחשבה אחרת, אך שיהי' לימודו בקבלת עומ"ש באמת.
וראה בס' זוהר-חי (פ' שמות דף יז, ד. לזוהר דף יב, א) בשם דודו מוהרצ"ה מזידיטשוב: מה שאמר מרן אור שבעת הימים רוח אפינו משיח ה' הריב"ש טוב, שבכל מקום שרש"י אומר "פשוטו של מקרא", כוונתו כשיהיה לך התפשטות הגשמיות ותהיה מופשט מכל עניני חומר, תשיג הפשטות של המקרא מופשט מכל רעיון בסודות נעלמות (ועד"ז גם באוצר-החיים פ' בהר דף רנא, ד: וקבלנו ממרן הבעש"ט, כשרש"י אומר "ופשוטו של מקרא", כוונתו כשיהיה לך התפשטות הגשמיות ותפשיט עצמך מחומר הגס, אז תבין המקרא גם כן בדרך פנימי בהתפשטות גוף וחומר).
99. שם, עמ' קכ. בכמה מקומות ניכר שהכותב משתמש בסגנונו של ס' התניא שהיה כנראה שגור על לשונו, כגון בעמ' קע: אחרי שובו מדרכיו הרעים בחרטה ולב נשבר ומרירות עצומה, זאת תהיה נחמתו בכפלים אשר בודאי לבל ידח ממנו נידח ובודאי הוא רב לסלוח. עכ"ל. ומשפט זה כאילו הורכב מכמה ביטויים שבס' התניא (ראה שם פ' לא, פ' לט, אגרת-התשובה פ' יא, ועוד).
100. שם, עמ' קיט "וכמאמר הרב הקדוש ר' זלמן מלאדי ז"ל נבג"מ ע"פ ואכלתם אכול", עמ' קנג "וכן שמעתי בשם הרב הקדוש מלאדי ז"ל שעשה כן", עמ' רלב "וכמאמר הרב ז"ל מלאדי, מה תצעק אלי..". ובעמ' פז: "ע"פ מ"ש בס' תניא הק'".
101. שם, עמ' עד: "אמר שהקשה הרב המפורסם ר' דוב בער מליובאוויץ, ואמר שהרב הנ"ל האריך, והוא תירץ בקצרה..".
102. ספ"נ, אות כה.
103. שם, אות מה.
104. שא"י, עמ' נו. ושם נאמר בשם הקדוש ר' נחום מטשרנוביל, שאמר למקושריו שבאו אליו ברגליהם ממרחק, שבזמן בית-המקדש נאמר הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" על העולים לרגל, ובזמננו נאמר פסוק זה על המכתתים רגליהם אל הצדיקים.
105. עמ' קנד: "אסור לקדש עד שיראנה" - לא יעשה קידוש עד שיהיה לו גילוי שכינה ויראנה (כנראה שזה פשט הדברים שם).
106. עמ' קיב.
107. עמ' קיג.
108. עמ' קכד.
109. עמ' קכז.
110. עמ' קכז.
111. עמ' קיב-קיג.
112. עמ' קיג-קיד.
113. עמ' קכז-קכח.
114. עמ' קכח ואילך.
115. עמ' קנז.
116. עמ' קצד-קצז. וראה עוד להלן (עמ' 54) הע' 8, בדבר עלייתו ונפילתו של העולה במעלות שלמעלה ממדריגתו.
117. עמ' קכו.
118. ראה גם את דברי רבינו בעמ' נ-נא, ש"עם-הארץ" יכול להיות גם חכם מחוכם ולמדן בש"ס ובפוסקים, אלא שהוא משוקע בארציות ולכן אין חכמתו נחשבת לכלום. ואילו עם "זקני תורה" נמנה האדם המחזיק בתורה כראוי, אע"פ שאין ביכלתו אלא רק לומר "תהלים" באמת ובתמים.
119. במאמרו ד"ה "להבין ענין לקיחת אנשי חיל מישראל ביד נכרים", מבאר אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש שתכליתה של גזירה זו היא להוציא מן ההעלם את ה"רעותא דליבא", המתגלה אצל אנשי-חיל אלו כשמונעים מהם לקיים את התורה ומצוותיה, ובשעה שמתאפשר להם לעתים "לחטוף" מצוה כלשהי, ובזה הם מסירים את הקיטרוג מעל הכלל כולו. גם במאמרו של הרה"ק מהרי"נ מנעז'ין בן ה'צמח צדק' נאמר, שאותם "חטופים" מחבבים את המצוות בתוקף גדול יותר (באריכות יותר, ראה המאמר "לקיחת אנשי חיל מישראל" בס' 'מגדל עז', עמ' שצט ואילך). מאמרו הנ"ל של אדמו"ר האמצעי נדפס גם בס' מאמריו - קונטרסים - עמ' רסג ואילך.
120. עמ' נו.
121. ספ"נ, אות קיא. הכותב מציין שהוא היה נוכח בשעת מעשה, והכל התרחש לעיניו.
122. שא"י, עמ' פה.
123. ספ"נ, אות קטז. הרה"ק ר' אהרן מטשרנוביל היה גם מן המעודדים את הדפסת הס' "שארית ישראל" (כמובא לעיל מהקדמת המלבה"ד). וכל זאת, אף שבשנים קדמוניות היה זמן מה שהיה מדבר לנגד הרבי מווילעדניק, אך עוד בחיי רבינו חדל מזה (ראה ספ"נ, אות קי).
את דעתו של רבינו בדבר הבאים להיוושע על קברי צדיקים, ניתן לראות בדברים שכתב הגה"צ ר' אברהם יצחק אבד"ק זינקאוויץ בספרו סיפורי-צדיקים-החדש (א, אות יד), ששמעם מהרב המופ' הר' אברהם מקריסליעוו נכדו של הרה"צ הר' נחמן מסקאליט זצ"ל, ושמע זה מאיש מהימן ששמע מהרה"ק מווילענדיק "להוכיח מעובדא זו גודל הכח של אמונה בצדיקי הדור, ואפילו אמונה פשוטה מאיש פשוט ג"כ הוא חביב לפני השי"ת", והוא מאיש פשוט אחד שהיה רגיל להיוושע ע"י הבעש"ט נק', ואחר הסתלקותו "נסע למעזיבוז על ציון הבעש"ט הק' ובכה מאוד על קברו, וטען: רבי! רבי! כשם שהושעתם אותי כמה פעמים בחייכם, כן עתה הושיעה אדוני שאנצל מצרה הזו... בא אליו הבעש"ט הק' בחלום... אמר לו הבעש"ט בחלום אל תפחד, תיסע אל נכדי הרב מסדילקוב, ואמר לו משמי שיעשה לך טובה, ואמור לו סימן שיאמין לך שאני שלחתיך אליו, בשבוע העבר היה פ' קרח למדתי עמו התורה מה שיאמר בפני המסובין בשלחנו... הה"ק מסדילקוב שמע כל הסיפור... נתפעל מאוד כי ידע שכן הוא האמת... הרב הק' נכנס לביתו וסיפר לחסידים שלו כל המאורע, וכה אמר להם, ראו אחיי כמה גדול כח האמונה, אפילו אמונה פשוטה מאיש פשוט... לכן הוכרחתי לקיים פקודת אא"ז זצ"ל ולברכו ולהבטיחו כו'".
124. דור-דעה, עמ' רנח.
125. שא"י, עמ' קעח.
126. שם, עמ' ו.
127. ראה אגרת-הקודש שבס' ה'תניא', סוף סי' כז.
128. פרט השנה בשער הספר הוא: "בכבוד ישראל דוב ז"ל" לפ"ק, העולה תרכ"ד. אך מעברו השני של דף השער נדפסת הסכמה מיום ג' לך תרכ"ה, וא"כ אין זו הסכמה שנספחה לספר אחר גמר הדפסתו. גם בשעריהן של המהדורה השניה והשלישית מפורש שהספר נדפס לראשונה בשנת תרכ"ה.
129. במהדורת קעניגסבערג תרל"ז נדפסה הסכמתו בנוסח קצר יותר, ובפעם זו התאריך הוא: יום ד' תצא תרכ"ד. ובמעשי ידי המו"ל דנן קשה כידוע לברר פשר דבר, והיכן מצויה האמת.
130. כגון: במקביל לעמ' לא, נשמט כל הקטע בדבר המי-דבש עד סוף המאמר; במקביל לעמ' מד, נשמטה הפתיחה "בשבת קודש בעת שהביאו לפניו הקערת כסף עם נזר על ראשה, ומגודל ענוותנותו השפיל עצמו כדרכו תמיד ואמר מי אנכי" וכו'; במקביל לעמ' נז, נשמט המשפט אודות המגיד ממזריטש שהעלה את הרופא גארדע מעמקי הקליפות; במקביל לעמ' קלה, נשמט כל הקטע אודות הבעש"ט שהעלה את הס"מ; במקביל לעמ' קנד, נשמט כל הקטע שבו נתבאר ה"טעם על שבמוצש"ק כשהצדיק אומר תורה אין מדליקין נרות... שבאים נשמות מעלמא דקשוט לשמוע דברי תורה שאומר הצדיק" וכו'.
131. בכמה מקומות (כגון בלקוטי-שיחות, יב, עמ' 70 הע' 5) הביא מרן הרה"ק מליובאוויטש זי"ע, את האמור ב"שארית ישראל" לסוכות 'בשם הריב"ש' אודות הט"ז והש"ך, ובאגרות-קודש שלו (כ, עמ' קל) הוסיף "שכנראה הכוונה להבעש"ט". והוא מפני שנזדמנה לו מהדורת זיטאמיר או קענגיסבערג, שבהן נשתנה 'הבעש"ט' ל'הריב"ש'.
132. במקום שנאמר "הצדיקים הגדולים" שינו לכתוב "החכמים גדולי הדור", וכך מובא מספרנו בקונטרס 'מאירת עינים' בפתיחת הס' "בעל שם טוב" על התורה (אות כד): החכמים גדולי הדור מהריב"ש ז"ל... הם הארות המשיח כידוע". שגם הוא השתמש באחת המהדורות המשובשות (ולכן כתב גם באותיות סז, סח, ע 'ריב"ש' במקום 'בעש"ט', וכן בגוף הספר בפ' שמיני אות יב ובפ' שופטים אות ה) - אף שברשימת הספרים שבסוף הספר נרשמה מהדורת לעמבערג תרכ"ד.
133. ומהאי טעמא ציטט בקונטרס 'מאירת עינים' הנ"ל (אות ע) "התקשרות ליראים", במקום "התקשרות לצדיקים".
134. אך לא בכל ה'צדיקים' שלחו את ידם, וכגון במקביל לעמ' קעד שהמשפט "התקשרות לצדיקים גדולי הנפש" נותר בעינו.
התופעה של שינויים מעין אלו אינה מיוחדת לספר זה, והיא ידועה גם מספרי חסידות נוספים. כגון: בסה"ק "אוהב ישראל", שנדפס לראשונה בזיאטמיר תרכ"ג, שנטפלו לצדיקים ולכל ענייניהם, "השחיתו והשמיטו ככל העולה על רוחם, בכל מקום אשר מרבה לדבר מגודל רוממות הצדיקים" (ראה ב'פתח דבר' ל"אוהב ישראל השלם", מהדורת מכון "שפתי צדיקים", ירושלים, תש"מ); בסה"ק "דגל מחנה אפרים" מהדורת זיטאמיר תרל"ה, שהשמיטו ממנו תיבות, משפטים וקטעים שלמים (אך לאו דוקא מענייני הצדיקים); וכן בסה"ק "אור הגנוז לצדיקים" מהדורת וארשא תרמ"ז, ש"היא מושחתת מאד ומלאה השמטות כרימון, מהשמטות בנות תיבה אחת עד השמטות של ענינים שלמים כחצאי עמודים... ההשמטות הן של הצנזורה, ותשעים ותשעה אחוזים מהן הן אנטי-חסידותיות טיפוסיות של צנזור משכיל מובהק. יותר נכון לומר, שהשמטות אלו הן ברוח של "אנטי-צדיקיזם", כי רובן הן בעניני מעלות הצדיקים. ולפעמים החליפו תיבת 'צדיק' או 'צדיקים' בתיבת 'תלמיד-חכם' או 'תלמידי-חכמים'" (אהל-רחל לר"ח ליברמן, א, עמ' 11).
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
