"עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה": העבירות מכבות את אור המצוה וכוחה של המצוה נופל אל הסט"א ר"ל. אבל את אור התורה אין העבירות מכבות, ומיד כשהאדם פורש מן העבירה ומתחרט עליה, יש ביכלתו לאחוז בסנסני הקדושה האלקית בהשגה והתבוננות.

אלא שיש בדבר זה כמה מדריגות וכמה אופנים, במקביל לדיני התורה הנחלקים לכמה סוגים: "איסור והיתר", "טומאה וטהרה", "כשר ופסול"; ועניינם ברוחניות הנפש:

טומאה: "עבירה מטמטמת לבו של אדם", כלומר, אין בנפשו ובלבו כח להתפעל מהקדושה האלקית השוכנת אתו בתוך טומאתו, ואפילו כשהוא מקיים מצוות ועוסק בדברים שבקדושה, הם רחוקים ממנו בתכלית כאילו אין לקדושה שום שייכות אליו כלל.

טהרה: אפילו כשאין הוא עוסק עתה בדברי קדושה, בכל זאת טהור הוא, ובידו להתקדש בקדושתו של מקום תיכף כשירצה בכך, וכענין "אשר קדשנו במצוותיו".

המת הוא "אבי אבות הטומאה", מכיון שאינו יכול להרגיש דבר. וכעין זה מי שנפשו האלקית כבר נכרתה ח"ו מלפני ה', הרי זו תכלית הטומאה, שאינו יכול להתקרב כלל אל הקדושה.

קלה ממנה היא מדריגת "אב הטומאה", שהמשל אליה הוא מי שנתקררה ידו (בכעין שיתוק) עד שאינו יכול להשתמש בה, כי אין היא מרגישה את כוחות הנפש שרוצים להזיזה והיא אינה זזה ממקומה. לכאורה היא כידו של מת, אבל האמת אינה כן, מפני שעדיין ניתן לרפאותה ולהחיותה כמקודם. אבל כל זמן שלא רפאוה הרי אותה יד היא כמת ממש שאין הנפש פועלת עליו מאומה.

מדריגת"ולד הטומאה" קלה גם ממנה, והיא כדוגמת מי שנתנפחה ידו מחמת מכה, שהחיות נמצאת בה בשלימותה, אבל קשה לו מאד להזיזה וכל תזוזה עולה לו בכאבים חזקים. כמובן שאין לדמות את המצב הזה ליד המשותקת שהנפש אינה יכולה לפעול בה כלל וכלל, אבל כאן יש לנפש השפעה על היד, אלא שהדבר קשה עליו מאד וגורם לו סבל רב.

"איסור והיתר": במצב זה הנפש מחיה את הגוף בשלימות, אלא שהוא אסור בכבלים ואינו יכול לעשות את רצונו. הוא נתון בידיו של הזולת שיכול לגלגל אותו בקלות לכל מקום ולעשות בו כרצונו. זהו מצבו של מי שעבר עבירה והתחרט, אבל לא חזר בתשובה ואפילו לא החליט לעזוב לגמרי את החטא המסויים הזה, וכל חרטתו אינה אלא לפי שעה. וכמאמר רז"ל "רשעים מלאים חרטות", ובכל זאת אינם נמנעים מלחזור ולחטוא.

נמצא שהוא אסור וקשור בידי החיצונים, וגם אם עושה מצוות ומעשים טובים (ובאותה שעה שמתחרט על חטאיו יש ביכלתו אפילו ליהנות מהקדושה האלקית), אבל הכל הולך לחיצונים ח"ו.

"כשר ופסול": "פסול" הוא כעין מטבע שנפסלה שאי-אפשר לסחור בה ואין היא ראויה לקנות בה דבר כלשהו.

ובמטבע פסולה יש שתי אפשרויות: האחת היא שהכסף שבמטבע מתקלקל ונעשה סיגים, וזה הגורם למטבע שתאבד את ערכה. ובנמשל הוא הטומאה, ואין לה תקנה אלא בהיתוך בכור להוציא את הסיגים מן הכסף.

והסוג השני הוא שהכסף שבמטבע הוא בשלימותו, אלא שנפסלה צורתה ואינה ראויה לסחור בה [כגון שהמלכות הוציאה את המטבע מן המחזור]. וזהו "פסול" בנפש האדם, שהוא אינו חוטא כלל ואינו עובר שום עבירה שבעולם, אבל אינו יודע כלל מטיב ענין האלקות ואין לו שום כח בנפשו איך להתקרב לענין אלקי, מפני שאינו מרגישו כלל. ותקנתו היא "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים.. והוי מתאבק בעפר רגליהם" וכו' [דהיינו ההתקרבות לאדמו"ר].

ובזה יובן מדוע ה"איסור" גורם שכל התורה והמצוות שהוא עושה הולכים לחיצונים (באם לא עשה תשובה), אבל אל המקדש רשאי הוא להיכנס ומותר לו לאכול קדשים. אבל ה"טמא" שפגם את נפשו בחטאים ועוונות (אפילו אם עזבם אבל לא חזר בתשובה אמיתית ונפשו עדיין פגומה), הוא אינו יכול לבוא אל הקודש כלל, אך ממעשי המצוות שלו אין יניקה לחיצונים.

והוא מפני ש"טומאה" היא ירידת האדם להיכלות הטומאה ושערי הקדושה ננעלו בפניו, לפיכך "אל המקדש לא יבוא" כי סוגרו דלתותיו. אבל כח מצוותיו (שהוא מבחינת 'סובב כל עלמין' ישנו אצלו גם בתוך טומאתו, מפני שהטומאה נוגעת רק לענין הקדושה וההתפעלות מאלקות (כנ"ל), אבל אין היא פוגעת בכח האלקי של מתן-תורה ומעשה המצוות בפועל.

אבל "איסור" הוא להיפך, שאין הוא שרוי בהיכלות החיצונים אלא רק אסור וכבול בידיהם, לכן יכול הוא לקיים בנפשו מצוה וקדושה אבל הם מושלים במעשי המצוות שהוא עושה.

וה"פסול" הוא שה'כלים' שלו מקולקלים ואין לו במה להיאחז בסנסני הקדושה, אבל אין הוא שרוי בהיכלות הטומאה ואינו אסור כלל בידי החיצונים, אלא שאין לו את הכלי שיוכל לקבל מן הקודש.

[על-פי "חנה אריאל" פרשת תזריע, דף יג,ב – יד,א יעו"ש באורך].