מאמרים

ניקוד תיבת "שאתה" בברכת "מודים" ו"נודה לך" (תגובה)

בית אהרן וישראל

מוכיח כי לנגד דעתם של הכותבים (בגל' צה–צו) המבקשים לתקן את הסידורים ולנקד את תיבת "שאתה" בסגול, עומדת דעתם של גדולי עולם שהסכימו ושיבחו את סידורו של הר"ר שבתי סופר שניקד את השי"ן בקמץ, ועל–פי טעמיו ונימוקיו יש לנקד כך גם במקומות אחרים. התפילה והברכות נוטות אל לשון המקרא הרבה יותר מאשר אל לשון חכמים. "יתפלל כל איש בנוסח שלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ולא ישלחו יד בנוסחים של זולתם שסמכותם אינה מוטלת בספק".

בית אהרן וישראל, צח (כסלו–טבת תשס"ב), עמ' קנח–קס

 

ניקוד "שאתה" בברכת "מודים" ו"נודה לך"

            בגל' צה (עמ' קנג) מביא הכותב, שבמקרא (שופטים ו, יז) מנוקדת השי"ן שתיבת "שאתה" בקמץ, ושכך כתב האלי' רבה (סי' קכא סק"א וסי' קפז סק"א) שיש לנקד את תיבת "שאתה" בברכת "מודים" וב"נודה לך" שבברכת המזון, ואשר כך כתב גם המשנה ברורה (סי' קפז סק"ב) לגבי ברהמ"ז. ויש להוסיף עליהם את אדמו"ר בעל ה'תניא', שגם הוא בסידורו ניקד את השי"ן בקמץ במקומות אלו ובאחרים (כדלהלן).

            אלא שהרב החיד"א כתב שצ"ל בסגול, וכן משמע לכותב מהפמ"ג (סי' קכא א"א סק"ב).

            ומכל הנ"ל מסיק הכותב הנכבד, ש"צריך לבקש מכל המדפיסים – ובעיקר סידורי נוסח ספרד המיועדים לחסידים – שינקדו את התיבה בסגול". עכ"ל. אבל לא ביאר כלל על-סמך מה הוא מבסס את בקשתו זו, ומאיזה טעם חייבים המדפיסים להעדיף פוסקים אלו על אלו.

            בגל' צו (עמ' קלט) מצטרף עוד כותב לדעתו של הראשון, ובפתח דבריו מביא הוא שגם הר"ר שבתי סופר (שהיה בזמן המהרש"א) ניקד את השי"ן בקמץ, אבל יש להעדיף את "כל הנוסחות הישנות" המנקדות בסגול "ולכן לא רק על סדורי החסידים לתקן, אלא גם על סדורי אשכנז בכלל להחזיר עטרה ליושנה". עכ"ל.

            אלא מתוך שקיצר בלשונו נתמעטה דמותו של הר"ר שבתי, והקורא עלול לחשוב שח"ו בקטלא קניא באגמא עסקינן, שכל הידוע עליו הוא "שהיה בזמן המהרש"א". ולא היא! הר"ר שבתי לא רק היה בזמנו של המהרש"א, אלא גם קיבל את הסכמתו לסידורו. ולא את הסכמתו של המהרש"א בלבד קיבל, אלא גם את הסכמותיהם של עשרות גדולי הדור, שהמפורסמים שבהם: הסמ"ע, המשאת בנימין, המגלה עמוקות, הב"ח (ורבו הר"ר משולם פייביש), העוללות אפרים, השל"ה, התבואות שור ועוד ועוד.

            כל המסכימים משבחים הן את המחבר "שהיה יחיד בדורו בכל חכמת התורה ובפרט בחכמת הדקדוק אין כמוהו בדורם" והן את סידורו. ובהסכמתם של חכמי ועד ג' ארצות משנת שע"ח (ובראשם המהרש"א והב"ח) אף נאמר: "על כן בראותינו שהסדור שהדפיס מהר"ר שבתי הנ"ל הוא מוגה מאד, בפרט בנקודות ובדגש וברפי, ע"כ גוזרים אנחנו שבכל קהל וקהל מחוייבים לקנות עכ"פ סדור אחד מאותם הסדורים הנ"לשיתפלל הש"ץ מתוכו וגם שאר כל הקהל יגיהו מתוכו את סידוריהם ולא יהיו עוד נכשלים בענינים הנ"ל".

            הרי לנו שלנגד דעתו של הכותב הנכבד הסבור שצריכים כיום "להחזיר עטרה ליושנה", עומדת דעתם של כל גדולי עולם אלו, הסבורים שהר"ר שבתי הוא זה שהחזיר עטרה ליושנה ושירש את הטעויות מן הנוסחים הישנים.

            ובדרך פרט, הנה לגבי ניקודה של תיבת "שאתה" כותב הר"ר שבתי בתפילת "אמת ויציב": בכל מקום שנמצאת זאת המלה בתפלות צריך לקרות השי"ן בקמ"ץ, כמו שהוא בפסוק שאתה מדבר עמי (שופטים ו'). וטעם הקמ"ץ כתבתי בחיבורי, וכן הוא בסדור מהרש"ל בשם סדור מהרא"ק. עכ"ל.

            ועל סידור מהרש"ל כתבו הרבנים המסכימים בשנת שע"ז (ובראשם הר"ר משולם פייביש רבו של הב"ח): ובפרט כי זכה [הר"ר שבתי] להשתדל ולהגיע לידו הסידור הגדול ישן נושן המתוקן והמקובל שהיה נמצא ביד מרנא ורבנא הגאון הגדול מהר"ר שלמה לוריא ז"ל, שאותו הסידור הוא מוגה ומתוקן ע"פ הרבה ספרי מדקדקים ונוסחות מגדולי הקדמונים. עכ"ל.

            עוד מוכח מדברי הר"ר שבתי הנ"ל, שאין זו גזירת הכתוב גרידא לנקד את השי"ן בקמץ, אלא טעם יש בדבר וכפי שביארו הר"ר שבתי בחיבורו.

            ובמילואים למהדורת תשנ"ד העתיקו המהדירים את דבריו של מהר"נ מהורודנא, המבאר מדוע צריכה השי"ן להיות מנוקדת בקמץ דוקא, וכפי שביאר גם הרד"ק בשופטים שם "וכן כתבו שאר המדקדקים". "ואם כן, מזה הטעם גם פה [ב"אמת ויציב"] צריכה להיות קמוצה, וכן בשאר מקומות כגון בתפלת שמונה עשרה".

            ומכאן תשובה לדברי הכותב הנכבד, שלדבריו אין להוכיח מניקוד של מלה המופיעה פעם אחת במקרא את ניקודה במקומות אחרים (ובפרט אם היא יוצאת מן הכלל), כי – כאמור לעיל – אין זו גזירת הכתוב אלא מילתא דאית בה טעמא, ועל-פי טעם זה יש לנקד כך גם במקומות אחרים.

*

            ומה שכתב שההנחה כי "לשון התפלה והברכות ונקודן הן לשון המקרא" אינה נכונה – לא דק; אמנם אין לומר שהתפילה והברכות הן על טהרת לשון המקרא, אבל ברור שהן נוטות אל לשון המקרא הרבה יותר מאשר אל לשון חכמים.

            ולעומת הדוגמאות הבודדות שהביא מלשון הברכות (על נטילת לולב, על נטילת ידים, לישב בסוכה, שלא חסר בעולמו כלום), רואים אנו בנוסח תפילת שמונה-עשרה (חוץ מברכת המינים המאוחרת), שלבד מתיבות בודדות, נוטה היא בבירור ללשון תורה.

            ובנידון דידן, הרב יעב"ץ הרי הוא מראשי המחזיקים בשיטה שהתפילה והברכות הן בלשון חכמים (כידוע מספרו "לוח ארש"), ומלחמה לו עם המדקדקים ששינו את נוסח התפילה כדי להתאימו ללשון תורה, והנה גם הוא ניקד בכל מקום בסידורו את השי"ן של "שאתה" בקמץ!

            וראה בדבריו של אדמו"ר בעל ה'תניא' בשו"ע (או"ח סי' קסז ס"ה): שכל הברכות והתפלות תפשו לשון הכתוב כל מה דאפשר. עכ"ל. ובסי' קצב (ס"ג) כתב ע"פ דברי התוס' בברכות (מט, ב ד"ה נברך) שאין לומר "נברך לאלקינו", כי לא מצינו במקרא למ"ד אלא אצל שיר והודאה כו' אבל בברכה נאמר "במקהלות ברכו אלקים".. "ברכו עמים אלקינו". עכ"ל. ואילו בלשון חכמים מצינו שיעקב בירך לשנים עשר שבטים (במדב"ר יא, ב), והקב"ה ברך לאברהם (תנחומא פ' נח, ו).

            והנה בנוסח הווידוי נאמר "אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב", והבי"ת שבתיבת "בטן" מנוקדת בקמץ כמשפט לשון תורה באתנחתא ובסוף פסוק, אע"פ שמבחינה דקדוקית אין כל ודאות והכרח שמיקומה של תיבה זו מקביל ממש ל'אתנחתא'. וכל זאת – כנראה – רק כדי להשוות ככל האפשר לצירוף המלים "חדרי בטן" שבמקרא (משלי יח, ח. כ, כז. כ, ל.  כו, כב) שגם שם מנוקדת הבי"ת בקמץ – אף שבכל ארבעת המקומות הללו שבמקרא ניצבת התיבה "בטן" בסוף פסוק!

            ובברכת קידוש-לבנה אנו אומרים "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן", גם כאן הבי"ת שבתיבת "בטן" מנוקדת בקמץ, אע"פ שבפס' "העמוסים מני בטן" (ישעיה מו, ג) שממנו נשאלה מליצה זו מנוקדת הבי"ת בסגול, אולי מפני שכאן נחשב מיקומה של התיבה כ'אתנחתא'.

            הרי לנו שגם בנוסח התפילה והברכות השתדלו להיות צמודים ונדמים לניקוד המקראי, והחילו עליהם כללי ניקוד מובהקים של לשון תורה (היפוך הסגול לקמץ).

*

עוד כתב הכותב הנכבד בזה"ל: אין ספק שלו היתה מלה זו במקרא עוד עשר פעמים, היא היתה מנוקדת בסגול כדינה. עכ"ל.

ותמה אני, כיצד יכול בשר ודם לומר בוודאות כיצד היתה המלה מנוקדת במקרא אילו היתה מופיעה פעמים נוספות?!

הרי לנו תיבת "תבן", שעל-פי כללי הדקדוק בבואה באתנחתא ובסוף פסוק צריכה היתה התי"ו להיות מנוקדת בקמץ, אלא שבמקרא (שמות ה, ז) מנוקדת היא בסוף פסוק בסגול. והנה, אילו היתה תופעה זו חד-פעמית, יכול היה הכותב – לשיטתו – לקבוע בוודאות, שלו היתה מלה זו מופיעה פעמים נוספות בסוף פסוק, היתה ננקדת כהלכתה בקמץ, ואין למדין מתופעה חד-פעמית.

אבל נותן התורה לא כן עמו, והוא קבע שגם להלן (בסוף פס' י) תנוקד המלה בסגול, גם בסוף פס' יב וגם בסוף פס' יג. וכן בפסוק "ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה יא, ז), מלת 'תבן' שבסוף הפסוק מנוקדת בסגול.

ועד"ז תיבת "באדמה" (ואתחנן ד, יח), שלכמה מסורות מנוקדת הבי"ת בפתח שלא ככללי הדקדוק. ואם היינו סבורים שאילו היתה מלה זו מופיעה פעם נוספת הרי ודאי שהיתה ננקדת כהלכתה, באה התורה ומלמדת אותנו פעם נוספת (בפ' שופטים כא, א) שלאותן מסורות ננקדת גם שם הבי"ת בפתח.

הרי לנו כי לא מחשבותיו מחשבותינו, ולעולם אין אנו יכולים לדעת כיצד היתה מלה מסויימת ננקדת אילו היתה מופיעה פעם נוספת.

המורם מכל האמור: [א] לא כל הרוצה לתקן את הסידורים יבוא ויתקן, [ב] בנדו"ד אין שום "החזרת עטרה ליושנה" בהחזרת נוסחים ישנים שכבר נדחו ע"י גדולים ומוסמכים, [ג] ה"מצוה לתקן" שכתב הכותב, מפוקפקת היא, ויותר יש לחשוש מפגיעה בנוסח שנתמך ע"י גדולי הפוסקים והמקובלים.

יתפלל כל איש בנוסח שלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ולא ישלחו יד בנוסחים של זולתם שסמכותם אינה מוטלת בספק.

מאמרים דומים

-