"עתון חרדי" – מהו?

לפני כשבעים שנה נוסד העתון 'הצופה', שבמונחי התקופה ובמושגי הדור נחשב ל"עתון חרדי".

הרב שאול דב זיסלין ע"ה (שהיה מראשוני תלמידי "תומכי תמימים" בליובאוויטש והמשפיע בסניף הישיבה בשצדרין) נמנה עם ראשוני קוראי העתון, ואף עשה לו נפשות בראשית דרכו.

אך כגודל ציפייתו כך היה גודל אכזבתו; תוך זמן קצר נוכח לראות ש"חרדיותו" של העתון אינה כ"חרדיותו" שלו, ו"לא אל הנער הזה התפללנו".

לפיכך כתב מכתב תוכחה ארוך למערכת העתון, כנראה מתוך אמונה ותמימות שיהיו לדבריו שומעים.

לעינינו רב חסידי בן הדור הישן, המודע לצרכי הדור החדש, אבל אינו מוכן לשנות מהשקפתו התורנית אפילו כמלוא נימה.

 

ב"ה.

 

הרב ש.ד. זיסלין. ת"א. רח' מאה שערים 6.

 

לכבוד המערכת של עתון "הצופה".

 

הדברים האמורים להלן ערכתי זה כבר, במחשבה תחילה לשלחם לאיזה עתון חרדי חוץ מ"הצופה", להדפיסם לשם תוכחת מגולה לעתון "הצופה". ואחר-כך חזרתי ממחשבה זו, כי אמרתי הלא תורתינו הקדושה אמרה: "הוכח תוכיח את עמיתך" – אבל – "ולא תשא עליו חטא", לא תגביה את החטא לפרסמו ברבים. ויותר משיש בזה משום מצות תוכחה, חוששני שיש בזה משום מתכבד בקלון חברו. לכן, כיון שעיקר כוונתי הוא לתיקון הדרכים, הנני שולח את הדברים ישר להמערכת ובלי עילום שם, ואחשוב שתשימו לבבכם להדברים האלה, כי כוונתי רצויה וגם מעשיי רצויים, כי על כן הנני מוסרם לפניכם מבלי הרמת קול.

 

העתון "הצופה" נתקבל בתחילה אצל הצבור החרדי בשמחה, כי הוא נתקבל בתור עתון חרדי, אשר זה נצרך לנו עכשיו ממש כאויר לנשימה. וכל כך הוסכם בלב כולנו כי זהו העתון החרדי הנדרש, עד שבלי שום היסוסים נתקבלה הדעה, שיש לעשות עבורו תעמולה גם מן הבימה, בתוך הבתי כנסיות ובתי מדרשות, אשר משם תצא רק תורה ודבר ה'.

 

והנני שואל ממעלתכם: איה איפה הוא מדת החרדיות של העתון הזה? לבד זה אשר אינפורמציות מחיי התורה בתוך הצבור בארץ ובחו"ל, ודברי התעוררות לחיזוק התורה והמצוה באים בו פחות ממעל קצה המזלג, הנה ממלאים את עמודי העתון בכל מיני דברים בטלים אשר אין להם שום יחס אפילו בעקיפין אל הצבור החרדי.

 

למשל, בגליון (72) מאמר ארוך מאוד בשם "המיקאדו", האריך בפרטי פרטיות, אפילו אודות אופן בחירת הכלה עבורו. ועוד שם מאריך בדברים בטלים וטפלים שאין שום נפש היפה מתענינת בהם.

 

בגליון (83) בפרק "זוטות", אודות המעשה של "מיקי מאוז". מה צורך יש להחרדים בזה? ואפילו הענין אודות הפרות (באותו הפרק) לא מדרך עתון חרדי דתי להתלוצץ כך, לקרוא ענין כזה בשם "פרשת פרה", שם שמשתמשים בו לדבר שבקדושה. וכמוהם מאמרים רבים שאין צריכים טורח רב לחפש אחריהם.

 

לו לא ידענו מתחילה שעתון זה בא למלאות את החוסר של עתון דתי חרדי, הנה מזה שאנו קוראים בו יום יום לא היינו יודעים כלל שזהו תפקידו העיקרי. כי בעתונים אחרים ג"כ באים לפעמים איזה ענינים ביחס טוב לענינים דתיים חרדיים. ועתון זה גם הוא זהיר מלהזכיר בראשיתו תיבת "ב"ה".

 

השבועון "היסוד" בגליון רי"ח, במאמר ראשי "על הפרק", יצא בתעמולה רבה ויפה מאוד עבור העתון "הצופה", וכותב: "תפקיד העתון היומי הדתי בזמננו הוא להיות ידיד הבית והמשפחה, להפיח רוח חיי התורה ושמחת האמונה וכו' וכו' ". אני שמחתי מאוד על הדברים האלה, ובחשבי שהעתון "הצופה" מדבר זאת מתוך גרונו, הייתי שבע רצון מאוד כי עתה יתמלא חסרוננו הגדול. אבל אם כך הוא, למה לו ל"הצופה" להודיע ש"במוסקבה מתה המזמרת והמשחקת המפורסמת אנטונינה וואסיליבנה ניז'דאנובה" (גליון ג' אדר ב')? ולמה לו להודיע מה שיהיה הערב בקולנוע? הכי בזה ג"כ יפיח רוח חיי התורה ושמחת האמונה בתוך קהל קוראיו?

 

בכרוז התעמולה של העתון "הצופה" כתב: "על עתון דתי לדעת מה הוא מדבר ולפני מי הוא מדבר". כמדומני כי ראשית הכל עליו לדעת שהוא מדבר בעניני דת ואמונה ולפני בעלי דת ואמונה. וא"כ למה הוא זקוק להודיע כי ב"בשעה 12.20 בלילה תזמורת צוענית בבודפשט"? ומה מקום להעתיק כאן (בגליון הנ"ל) ברשימה קצרה בשם "דעת הקהל" את המלים "עברו ששת אלפים שנה עד שהרופאים גילו את כחה של תרופה זו". הדתיים מאמינים שמבריאת העולם עברו רק חמשת אלפים רצ"ז שנים ואיזה חדשים. וחושב אני להגיד, שאילו היה העורך נזכר בזה באותו הרגע לא היה צריך להעתיק קטע כזה אפילו בשם אחרים (וחובת עורך עתון חרדי דתי הוא שלא לשכוח).

 

בגליון (72) במכתב מרומניה "בנפול גוגה", כשכותב המכתב לא מצאה ידו להודיע שאחר ביטול הגזירה עשו היהדות הבוקרשטית תשובה אמיתית והתכנסו לבתי כנסיות ובתי מדרשות לשבח את בוראם ולעסוק בתורה, אפשר מפני שלא היה כן (אשר אינני מאמין בזה), אבל גם זאת אינו מעסקו של עתון חרדי לספר מהתשובה המודרנית שעשתה "בוקרשט היהודית, חזרה להתיאטראות והקרקסיאות ומלאו אותם". והסופר מתעמק לברר לפנינו שהטעם ש"ששה שבועות עמדו בנסיון ולא הלכו לתיאטראות שהיו כ"כ רעבים כו' לא הי' זה מטעם שהשחקנים היהודים מגורשים מהיכל האומנות ויהודים יהנו מתיאטרון? רק עוד טעם בדבר כתגובה לסיסמה יחי הוד מעלתו" כו' עיי"ש באריכות. לכאורה מה היה חסר להדורשים עתון חרדי, אם העורך היה מדלג במכתב על קטע זה. כי אצל החרדים עיין לא נתבטלה ח"ו דעת חז"ל שהתיאטראות והקרקסאות זהו מושב לצים.

 

בגליון (79) ב"ספיחי חיפה", אחרי כל הריבוי דברים שהרבה הסופר לאין צורך כל כך, בודאי היה יכול העורך לדלג על הדברים "ומתרחק עם 'הספרות היפה' בכיס, ועם מבטי המוכרת..." – אם עיקם הכתוב כמה אותיות בכדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו, ודאי שאין להרבות בכמה אותיות בכדי להוציא דבר מגונה מפיו.

 

ובענין חלק המודעות, אף שעתון הזה החרדי גם הוא מתנהג כמו כל העתונים, שבפירוש נמסרה מודעה בראש הגליון ש"תוכן המודעות וסגנונם אין אחריותם על המערכת", אף על פי כן חושבני שעתון דתי חרדי צריך להיות יותר זהיר בזה מעתונים אחרים. כי בזה שהתפטר מהאחריות של סגנון ותוכן המודעות, זה יוכל להצילו מעונש השלטון המדיני לבד, אבל איה איפה הוא העקרון של "לצאת ידי שמים"? כמה קצה נפשינו מסגנון המודעות בעתונים שאינם בושים לפעמים לבטא ב"מודעות" בלשונות של ניבול פה ממש, כאשר הם מודיעים אודות עניני מסחור בתמרוקי הנשים, ומה מקום בעתון דתי חרדי במודעה של בית מסחור לבגדי גברות, לצרף לזה גם את התמונה המפלצתית שאין לעינים של אדם ישר להסתכל בה (גליון 89).

 

ואם ישיבוני שלפעמים צריך העתון לדבר בלשון חפשים ולהתלבש במלבושיהם בשביל פרנסה (כלומר, בכדי שהמתאוים תאוה לדעת מהמזמרות והמשחקות והקולנוע ודומה, לא יהיו נזקקים לקנות עתונים אחרים), אם כן מה יש להתמרמר ולהתקצף על בתי בתי הקפה והמסעדות שאינם רוצים ב"גזירת" השבת בשביל פרנסה?

 

ובכלל, בענין עתון דתי חרדי יומי, כדאי להזכיר להעורכים את הדברים המחוכמים שאמר המגיד המפורסם מביאליסטוק ר' אליקים געציל זצ"ל בענין כזה: הרופא נותן לחולה טיפות סמי מרפא, ומפני שקשה לקבלם כמו שהם, מסדר הרופא לקבלם בתוך כף מים, וזה אפשר לקבל. אבל לשתות מלוא עביט גדול מי שופכין בשביל הטיפות של סמי מרפא שנתנו בהם, זה אי אפשר לקבל.

 

בטוח אני שלא יתרעמו עלי על דברי אלה הנאמרים בחריפות אבל בצנעה. ואם טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, כל שכן שטובה תוכחה מסותרת מאהבה גלויה.

 

בכל הכבוד וידידות רב,

 

הרב שאול דב זיסלין, רב בשכונה "מאה שערים" ת"א.

 

א' כ"ד אד"ש צ"ח.

 

להלן מכתב התשובה של הנהלת העתון, שנכתב על-ידי מר ישעיה ברנשטיין (פובליציסט ואידאולוג מרכזי של תנועת 'הפועל המזרחי', ומראשי מערכת 'הצופה').