כותב הרה"ח ר' יעקב מקיידאן ב"סיפורים נוראים":

לפני נסיעתי עם כ"ק [אדמו"ר האמצעי] מליובאוויטש לביתי... הייתי במשך כחצי שנה אצל אחד מגדולי החסידים שהיה מנגד גדול לכ"ק, וכ"ק סבל ממנו יסורים גדולים, אך אני עסקתי אצלו בהשכלות הדא"ח בבחינת "תוכו אכל וקליפתו זרק".

במהלך הנסיעה עמדנו פעם במלון, וכ"ק שתה מים. וסיפר לי העגלון שלי, שכ"ק אמר למשרת שלו: אתה לקחת אותו לנסוע עמנו?! הנה במשך כחצי שנה שמע דא"ח אצל פלוני, ועכשיו שמע ממני תמיד דא"ח – והוסיף בדרך שחוק – איך תוכל העגלה לסחוב משא כבד שכזה? ודאי ישברו יצולי העגלה!...

חשבתי שהיה זה בדרך הלצה, אבל באמת היתה זו "קפידא" מכ"ק, על שהייתי אצל פלוני המנגד, וכפי שיובן מהמשך המעשה... אמרתי לו [למשרתו של אדמו"ר]... נראה שאמר רק בדרך שחוק. אמר המשרת: רבינו אינו מדבר דרך הלצה, כי שיחת חולין של ת"ח אינה לחינם.

עכ"ל המספר (שרבינו זי"ע כותב עליו ב'רשימת היומן', עמ' שעו, בשם מוהריי"צ: "על ר' יעקב קאדאניר יש לסמוך").

האמנם לא נקט אדמו"ר האמצעי מימיו ב"דרך הלצה"?

הנה לנו דבריו בספרו "דרך חיים" (עמ' 161): "ועל דרך הלצה נרמז..."

ובמכתבו לחתנו אדמו"ר ה'צמח צדק' (אגרות-קודש עמ' רפא): "בפוזנא הייתי אצל הגאון הישיש רבי עקיבא וכינוי שמו איגר... ופתיחת דבריי היה דרך הלצה פסוק אור זרוע לצדיק..."

אך דעת לנבון נקל שיש "הלצה" ויש "הלצה"; יש הלצה שעניינה ליצנות ויש הלצה שעניינה מליצה (ובכתבי רבני הספרדים מצינו הרבה "הלצות להספד", שעניינן – כמובן – מליצות ולא דברי ליצנות).

*       *       *

עוד מסופר ב"סיפורים נוראים", שאדמו"ר הזקן יעץ לנכדו אדמו"ר ה'צמח צדק', שאת דמי הנדוניה שלו בסך אלפיים רובל כסף, יניח בתיבה של מעות שנועדו לצדקה. "והיה בדעת אדמו"ר רמ"מ [ה'צמח צדק'] שאדמו"ר הזקן אמר זה בדרך שחוק".

מהדירי ה"סיפורים נוראים" (בשנת תשמ"ח) חששו להשתמש בביטוי "דרך שחוק", ושינו ל"דרך צחות".

הבה ונתבונן במקצת דרכיו של אדמו"ר הזקן:

ב"בית רבי" (א, פרק טו, בהערות) מובא "המעשה המפורסם", שכשהובילו את אדמו"ר הזקן למאסרו בסמוך לכניסת השבת, נשברו לפתע יצולי העגלה (ה"אקסין"), "ורבינו אמר בדרך הלצה: צווחין אף אקסין בטלין ושביתין".

ויכולים אנו לפרש – אולי בקצת דוחק – שגם כאן ה"הלצה" היא במשמעות "מליצה".

ועוד שם (א, פרק כד), שכשאשתו של אדמו"ר הזקן היתה מקניטה אותו לפעמים, היתה לוקה בקדחת במשך שלושה ימים. וכשאמרה לרבינו הלא 'גם ענוש – לצדיק לא טוב', "השיב לה רבינו בבדיחותא: חלילה! אני איני מעניש אותך! אם אני הייתי מעניש, היתה לך הקדחת תשעה ימים"...

ואולי גם כאן יהיו מי שיאמרו שאין זה דרך שחוק ח"ו, אלא דברים כפשוטם.

ועוד שם (א, פרק כה, בסופו): שמענו מאחד מאנ"ש הנאמנים, ששמע בעצמו מאדמו"ר בעל 'צמח צדק' נ"ע שסיפר לבניו, שרבינו [הזקן] התראה פעם אחת עם הרב הצדיק [מו"ה זיסקינד מהוראדנא] בעל "יסוד ושרש העבודה" זצלה"ה. וסיפר, שהרה"צ הנ"ל שאל מרבינו בדרך בדיחותא: מה יהיה משיח צדקנו, חסיד או מתנגד? ורבינו השיב לו גם-כן בדרך בדיחותא, שלפני הנראה יהיה מתנגד. כי אם יהיה חסיד לא יאמינו לו המנגדים, אבל החסידים יאמינו לו איך שיהיה כו'.

האמנם יש מי שיאמר שחס-ושלום לייחס לרבינו הזקן "דרך בדיחותא", ואין לנו אלא דברים כהווייתם וכפשוטם שמשיח צדקנו יהיה מתנגד?...

*       *       *

המשפיע ר"ש גרונם תיאר באריכות את מעמד סיום כתיבת הספר-תורה שנערך (בשנת תרמ"א) בנוכחותו של אדמו"ר מוהר"ש, ושם נזכר שהרבי "דיבר עם כולם גלייך ווערטלאך [=אמרות שנונות] ושחק בפנים צהובות כדרכו" ('לקוטי רשימות ומעשיות' אות סג. 'רמח אותיות' אות רמח. 'למען ידעו'... אות קצו).

כותב הרה"ח ר' דובער יפה ע"ה:

אדמו"ר מהר"ש נ"ע... קודם הסתלקותו קרא למשרת שלו ר' לוי'ק ואמר לו: לוי'ק! היום נתמלאו שנותיי ואני בן מאה שנה. בפספורט אני בן חמישים-ושתיים שנה, את גילי הרי אתה יודע, וביחד זה עולה למאה שנה. בשעת מעשה היה נראה שהוא אומר מילתא דבדיחותא, אבל אחר-כך ראו שלא כך נכתב בפספורט והבינו שכוונתו למשהו אחר: מכמה עניינים ידוע היה שמהר"ש הוא ניצוץ משמואל הנביא, ושמואל הנביא היה בן חמישים-ושתיים שנה, ומהר"ש היה אז בן ארבעים-ושמונה שנה, וביחד הם מאה שנה.

מהר"ש נ"ע אמר פעם למישהו שיעשה דבר מסויים, והוא לא עשה. שאל אותו מהר"ש מדוע לא עשית כדבריי, השיב האיש: איר האט דאך גיזאגט א גלייך ווערטל [=הרי אמרתם זאת כמילתא דבדיחותא, בדרך צחות]! אמר מהר"ש: א גלייך ווערטל?! בא מיר איז ניטא קיין גלייך וערטלעך! [=מילתא דבדיחותא?! אצלי אין מילתא דבדיחותא!], הגם כי לפי הנראה לעין היה מדבר דברי צחות.

וברשימות הרה"ח ר' זלמן שמעון דבורקין ע"ה:

אדמו"ר מוהר"ש ישב פעם במסיבת חסידים, ואמר: איך בין צו א גלייך ווערטל כלל ניט שייך! [=איני שייך כלל למילתא דבדיחותא].

ותוך כדי דיבור הוסיף הרבי ואמר: יודעים אתם מדוע קוראים למיכל "מיכל דער מילכיגער" [="חלבי"]? ווייל ער איז א גיקארבעטער... ("קארב" הוא גם כינוי לרובל וגם חריץ, ו"גיקארבעטער" הוא אדם השקוע בממון וגם "חלבי", שהרי נוהגים לחרוץ בכלים החלביים לסימן).

נשוב ונראה כיצד נהג בנו – אדמו"ר מוהרש"ב – ב"שיחת חולין" של אביו, כפי העולה מרשימת אדמו"ר מוהריי"צ ('כפר חב"ד', גל' 899, עמ' 47-46):

בהיות הרמ"ד [=ר' מרדכי דובער סלונים] בליובאויטש בחיי הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק אדמו"ר מוהר"ש בעלמא דין, היתה האכסניא שלו בדירת הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרש"ב] זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

פעם אמר הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק אדמו"ר מוהר"ש להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע: דוא האסט א איידים אויף קעסט, דארף מען דיר נאך געבין [=יש לך חתן סמוך על שולחנך וצריכים לתת לך את משאלותיך].

הדבר היה כן; הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק היה לעתים קרובים בא להוד כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק לשאול בדא"ח או לחזור המאמר דש"ק... וכאשר בא הרמ"ד לליובאויטש, והאכסניא שלו היתה בדירת הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, היה הוא חוזר אתו עמו המאמר דשבת קדש. וזהו פירוש המלות "דוא האסט א איידים אויף קעסט (שהוא צריך... [לחזור] את המאמר עם הרמ"ד), דער פאר דארף מען דיר נאך געבין" (למלאות מבוקשו ולהשיבו על השאלות שהיו לו בדא"ח).

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק היה מדקדק בדיבורי הוד כ"ק אביו באותיותיהם ממש, גם במילי דעלמא, וסיפר כי הוד כ"ק אאזמו"ר אמר "דוא האסט א איידים אויף קעסט", ומן היום ההוא נקרא רמ"ד בכינוי "דער איידים" [="החתן"]...

בקיץ תרמ"ה בערך בא האברך רש"ז [=ר' שניאור זלמן ב"ר מרדכי דובער סלונים] שי' והתעכב כל הקיץ בליובאויטש... וכאשר בא הרש"ז שי' לליובאויטש, כינו אותו בשם "הנכד", לפי שהי' בנו של הרמ"ד נ"ע.

עד כאן מרשימת אדמו"ר הריי"צ; הרה"ח ר' זליג סלונים ע"ה מספר (מדור 'מעשה אבותי' בספר "מגדל עז", אות קסד) בסגנון שונה במקצת:

במכתביו להרה"ח ר' שניאור סלונים נהג רבינו [מוהרש"ב] לכנותו "נכדי" ואת אביו ר' מרדכי דובער כינה הרבי "חתני". שנים רבות לא ידעתי פשר דבר, מדוע זה יתאר הרבי את בן דודו (רביעי ברביעי) כנכדו, עד ששאלתי מהרבנית שטערנא שרה והואילה לספר לי השתלשלות הענין מנסיעת הרבנית מנוחה רחל עם בניה לאה"ק ונסיעתו של ר' מרדכי דובער אל המהר"ש.

ימים רבים שהה אז הרמ"ד בליובאוויטש, ורבינו הרש"ב היה כרוך אחריו כל העת לספוג דברי חסידות מפיו, ולהתענג מסיפורים אודות רבינו הזקן ואדמו"ר האמצעי, שאותם שמע רמ"ד מאמו הרבנית מנוחה רחל. וכשהיו מחפשים אחר הנער ידעו כי בודאי נמצא הוא במחיצתו של הרמ"ד.

פעם חיפשו אביו המהר"ש, וכשמצאו בחברת הרמ"ד פנה אליו: שלום בער, דו האסט זיך גענועמן אן איידעם אויף קעסט!... ([=לקחת חתן שישב ויתפרנס על שולחנך]... שזהו פתגם שגור על מי שלקח לו חבר ואינו נפרד ממנו).

וכל כך יקרו דברי אביו מהר"ש אצל רבינו, שחלילה היה לו להתייחס למלים אלו כאל שיחת צחות בעלמא, ולפיכך היה לו הרמ"ד כחתן ובנו – ר' שניאור – נקרא 'נכד'.

עד כאן נוסח ה"מגדל עז".

משוללי השכל ושוללי ההיגיון מצאו בנוסח זה מקור חזק לרעיונותיהם, וכתבו ('בית משיח', גל' 115, עמ' 26): דברים של הרבי, גם כשנאמרים לכאורה במתכונת וסגנון ברור של "צחות", ובשם ה"מושאל" וכיו"ב, אעפ"כ, מלמד אותנו הרבי מוהרש"ב עד כמה צריכים להיות יקרים דברי הרבי, ועד שהדבר פועל עליו שהיחס לאישים אלו יהיה בפועל כ"חתני" ו"נכדי" (ועד שכידוע יחס זה התבטא עד כדי כך שגם דאג להם בגשמיות, במשלוח כספים וכו' באופן יוצא מן הכלל לגמרי, ועד"ז הראה להם קירובים מיוחדים במינם, כאילו היו חתנו ונכדו ממש). עכ"ל.

ברם, מ"מעשה רב" של אדמו"ר הרש"ב למדנו שה"פועל" לא היה "כאילו היו חתנו ונכדו ממש"! שהרי בהמשך לרשימתו הנ"ל כותב אדמו"ר הריי"צ ('כפר חב"ד', גל' 900, עמ' 139), שבמשך הזמן – משנת תרנ"א-תרנ"ב – הופסקו הכינויים "חתן" ו"הנכד"...

כך גם מונה אדמו"ר הרש"ב בצוואתו את כלתו ואת שלוש נכדותיו, אבל אין שם כל זכר לצאצאי "חתנו", לא "הנכד" הנ"ל ולא שאר אחיו ואחיותיו...

וכבר הארכנו במקום אחר בענין המחיצה שבין עולם הדרוש לעולם המעשה. ואכמ"ל.

והרי תרומתי הצנועה לאלו הסבורים ש"דברי צחות" חייבים להיות מיושמים גם בעולם המעשה:

בשעת ה"פאראד" בל"ג בעומר דשנת תשכ"ז, רצה הרה"ח רי"י העכט לפתוח בדברים באזני הקהל, אבל המיקרופון לא פעל. יעץ לו הרבי: אמור "ויהי נועם"... (סגולה ידועה לבעל-תקיעה שאינו מצליח להפיק קול מן השופר...)

*       *       *

להלן שני נוסחים לסיפור אחד, כשנקודת החילוק ביניהם היא, האם דברי הרבי נאמרו "בדרך הלצה" או בדרך הוראה והלכה, וזו "נפקא מינה למעשה בפועל"!

כותב הרה"ח ר' אברהם דוד לאוואוט ב"שער הכולל" (פרק א אות ב):

שמעתי מאיש נאמן, אשר אדמו"ר בעל צמח-צדק ז"ל הקפיד מאוד על בן ארץ-ישראל שנתאכסן אצלו, ונתוודע לו שהניח תפילין ביום-טוב שני, ואמר בדרך הלצה שיצוה ליתן לו מאכלי חול [ומשמע שסבירא ליה שהיה צריך לנהוג קדושת יום-טוב גם ביום השני של גלויות].

על כך מעיר הרה"ח ר' ישעיה הלוי הורוויץ בספרו "יבא שילה" (סט. לואיס, תרפ"ו. עמ' רמו):

השמועה אשר שמע הרב הנ"ל [=בעל 'שער הכולל'] על-דרך הלצה, שאמר אדמו"ר בעל צמח-צדק ז"ל ליתן לבן ארץ-ישראל מאכלי חול, גם-כן נשתבש אצל השומע הנז'.

ואא"מ הר"ר אשר יחזקאל הלוי ז"ל [נכד אחותו של אדמו"ר ה'צמח צדק'] סיפר לי, מעשה שהיה אצלו שחגג את חג השבועות אצל שארו האדמו"ר מקאפוסט נ"ע (בעל המחבר ס' 'מגן אבות'), והיה מתאכסן בביתו. ובליל יום-טוב שני, בעת שישב וסעד את סעודת הלילה עם בנו נ"י וכל ב"ב שי"נ, פתאום הופיע אצלם כ"ק אדמו"ר [ה'צמח צדק'] נ"ע, ונשאר עומד על הפתח ואמר בזה הלשון: לייבא, מה אתה נותן לאכול לאשר? תתן לו קרופניק מיט ברויט [=דייסת גריסים ולחם], כי הוא כבר עשה הבדלה. וסיים בזה הלשון: אצל זקיני [אדמו"ר הזקן] נ"ע היה פעם בן ארץ-ישראל ביום-טוב, וציוה ליתן לו מאכלי חול, וגם אנחנו צריכין לעשות כן, למען להודיע הלכה למעשה. עכ"ל [אלא שנשתבש כאן במעט: המדובר במו"ה יהודה ליב ("לייבע") בן אדמו"ר הצ"צ, ולא במו"ה ש' זלמן בעל ה'מגן אבות', נכד אדמו"ר הצ"צ].

אם נהיה נאמנים לשיטת "מיט הענט און פיס" (כדדרשינן בפרק הקודם), ניאלץ לקבל את הגירסה השניה. אבל ודאי יהיה מי שיטען בכל תוקף, שחובה עלינו לקבל דוקא את הנוסח הראשון, מפני שהוא נכתב על-ידי אבי-זקינו של אדמו"ר זי"ע!

לאידך גיסא, אם נקבל את גירסתו של "שער הכולל", נמצא שאדמו"ר ה'צמח צדק' דיבר ב"דרך הלצה" ולא התכוין כלל שהשומעים יבצעו את דבריו הלכה למעשה! היתכן?!