בשנת 1863 [תרכ"ג] הדפיס ר' אלעזר מרגליות מק' סקאליט את ספרו "מעשה נפלאה ונורא מהרב... מוהר"ר זלמינא וויטפסקער", הלא הוא אדמו"ר הזקן זצ"ל.

לדברי חוקרי הסיפורת החסידית בלשון אידיש, "ייחוסו" של ספרון זה, שהוא – קרוב לוודאי – ראשית הופעתם המחודשת של סיפורי הצדיקים בדפוס (אחרי "שבחי הבעש"ט"), וכנראה גם הסיפור החסידי הראשון שנדפס באידיש כמקור, ולא כתרגום ממקור עברי.

על שאר מעלותיה של מעשייה זו יעמדו הקוראים בעצמם.

הסיפור מוגש בזה בתרגום ללה"ק, הפעם ללא עיסוק באיסוף ראיות להכחשת הסיפורים או לאמתם. ירא הקהל וישפוט.

* * *

מעשה
נפלא ונורא מהרב הגאון הגדול הקדוש מופת הדור
מוהר"ר זלמינא וויטפסקער
מזה המעשה אפשר לקחת מוסר רב בראותו איך שר' זלמינא כבר היה במצודה רעה,
וכבר יצא עליו גזר-דין מות, אבל השי"ת היה בעזרו ונתגדל עוד יותר ע"י
הנסים והנפלאות שהראה, וכמו שאכתוב הלאה. השי"ת יעזור גם לנו, יעשה לנו
נסים וישלח לנו גואל-צדק במהרה בימינו אמן.

וימי בימי [נפוליאון] מלך צרפת, נשאלו בעיר ברדיטשוב שתי שאלות מלפני הרב [ר' לוי יצחק] מברדיטשוב, שאלה אחת על ריאה, והשאלה השניה על נידה, והרב הנ"ל הכשיר את שתיהן. בעיר היה יהודי בשם אביגדור, שהיה נקרא "רב המדינה", ואביגדור הזה היה מתנגד גדול על הצדיקים ועל החסידים. כשנודעו לאביגדור זה שתי השאלות שהכשירן הרב מברדיטשוב, מיד שלח להכריז בכל הבתי-כנסיות והבתי-מדרשות ששתי השאלות הללו הן אסורות. ובכן פרצה מן הסתם מחלוקת גדולה בין הלומדים ובין החסידים.

מיהרו חסידי הרב מברדיטשוב אל הגאון ר' זעלמילע – שהיה גאון גדול גם הוא – ושאלו ממנו את שתי השאלות הללו, וגם ר' זעלמילע התיר אותן. הלכו אנשיו של אביגדור ונסעו אל הגאון ר' אליהו מווילנא. וזה ידוע היטב שר' אליהו מווילנא היה גם הוא מתנגד על הצדיקים ועל החסידים, ובכן פסק ר' אליהו הנ"ל ששתי השאלות הן אסורות.

נועצו חסידי הרב מברדיטשוב ונסעו להגאון ר' זלמינע מוויטפסק כדי לשאול אותו על שתי השאלות. ודבר ידוע הוא כי לא היה בכל העולם למדן גדול מר' זלמינע שהכיר את כל שבע החכמות. ובכן כתב ר' זלמינע פלפול שלם והראה שזה מותר, ומה שהוכיח ר' אליהו הנ"ל שזה אסור, השיב לו ר' זלמינע שדוקא מאותם טעמים שהוא העלה לאיסור יש להוכיח לא כמותו. הכלל, ר' זלמינא ביזה במכתבו מאוד את ר' אליהו מווילנא ואת אנשיו, וכתב לו שהוא נהיה "חבר לאיש משחית וגם לאנשי רשע". וזה ידוע שתמיד המחלוקת גדלה והולכת, כמאמר חז"ל "האי תיגרא דמיא לבידקא דמיא כיון דרווח רווח", ור' אביגדור הנ"ל נמלך במחשבתו ומסר כמה מסירות [הלשנות].

ואלו המסירות שאביגדור אמר על ר' זלמינא; המסירה הראשונה, היות שהרב ר' זלמן אסף שמונים אלף מקורבים אנשי-חיל שהכתירוהו למלך, והם רוצים לחולל מרידה גדולה, ורוצים לקחת מן הקיסר את מלכותו. ור' זלמינא אוסף כספים רבים מאוד ושולח אותם לארץ ישראל, ושם עושים תמורתם כלי מלחמה דהיינו חרבות, רובים וגם תותחים ואבק שריפה, ומשם תפרוץ המלחמה נגד הקיסר. ואולי לא תרצה להאמין לי, יכול אתה להיווכח מיד שמה שאני אומר הוא אמת, יצוה המלך להתנפל על האניה ואז תראה כמה כסף תמצא שם. מיד ציוה הקיסר להתנפל על האניה, ואמנם להוותו של ר' זלמינא מצאו כסף רב מאוד שהוא אסף כדי לשלחו לאביונים בארץ ישראל. גם מצאו מכתב של ר' זלמינא, אלא שהמכתב לא היה שיעשו כלי מלחמה כפי שאביגדור אמר, אלא כתב שאת הכסף יחלקו לעניים ולאביונים. עד כאן המסירה הראשונה.

המסירה השניה היתה על שר' זלמינא הנהיג את נוסח ספרד שגם זה לתועלתו, ובכוונה עשה את נוסח ספרד כדי שבשמונה-עשרה של מוסף יאמרו "קדושת כתר", שפירוש הדבר הוא רק שיתפללו שהוא יהיה המלך. זו היתה המסירה השניה.

המסירה השלישית היא, שהוא אמר שבנוסח שהנהיג ר' זלמינא כתוב "ומלכות יון הרשעה מהרה תעקר", ואתה אדוני המלך להוי ידוע לך ש"מלכות יון" הכוונה אליך, ולכן עשה את הנוסח הזה כדי שיתפללו שהמלוכה שלך תאבד והוא יוכל לרשת אותה מיד. הכלל, הוא העליל על ר' זלמינא ועל החסידים שלו כמה מסירות.

ואביגדור זה חשב עוד יותר, הרי בוודאי יקחו את ר' זלמינא לחקירה כדי שישאלו אותו איך עלה בדעתו לעשות מעשים רעים שכאלו, אבל אביגדור ידע היטב שר' זלמינא הוא חכם גדול מאוד, והוא יוכיח בוודאי שכל המסירות הן שקר, לכך נתיישב אביגדור בדעתו ואמר: אדוני המלך, תדע לך שר' זלמינא הזה הוא אדם ארסי, ואם רק יביט על אדם בכעס, מיד ימות אותו אדם, לפיכך, תיכף שתקרא אותו לחקירה הרי כל אדם שהוא יביט עליו לבטח ימות.

שנית אדוני המלך, משעה שתראה אותו שוב לא תוכל לאכול אפילו פת לחם מחמת מיאוס, היות והוא יעלה בזכרונך – כל-כך משוקץ ומתועב הוא! הכלל, אביגדור הזה סיבב הדברים עם חשובי המלכות, והחשובים הללו פעלו אצל המלכות שיגרשו את ר' זלמינא ל"עלבא" אחד בים, שיהיה מרוחק מביתו אלפים רבים של מילים, ושאת חלק מהחסידים ישלחו לגלות.

בקיצור, שום אדם לא ידע מהענין, מחמת שהכל היה בסוד. בקיצור, פתאום הגיעה מרכבת ברזל שחורה לר' זלמינא, והושיבו את ר' זלמינא במרכבת הברזל החשוכה, ששם היה כל-כך חשוך שמי שישב בה לא היה יכול להבחין בין יום ובין לילה, ונסעו עם ר' זלמינא. וכמו-כן שלחו חסידים רבים לגלות הנקרא סיביר. הכלל, בעיר נעשה רעש גדול על שתפסו את הגאון ר' זלמינא ועמו כל-כך הרבה חסידים. הכלל, עלינו להניחם עתה ברעש, ונחזור לר' זלמינא. ר' זלמינא הגאון שלנו נסע להוותו כל השבוע, ומיד כשהגיע בוקר יום השישי נשבר לפתע יצול ברזל, והקצין שישב על המרכבה התפלא מאוד, שהוא נוסע כבר שנים רבות כל-כך ולא קרה מעולם שנשבר יצול המרכבה, ועתה קרה לו דבר שכזה.

בקיצור, קראו לנפח שעשה מיד יצול חדש והמשיכו לנסוע. וכשנסעו רק מעט, נשברו שני יצולים. הכלל, שוב עשו יצולים חדשים, ויהי אך החלו לנסוע נשברו כל ארבעת הצירים. הכלל, השי"ת עזר לחביבנו ר' זלמינא, היו מוכרחים לעצור את הנסיעה, והלכו לעשות ארבעה צירים חדשים. עשיית הצירים נמשכה יומיים, ובינתיים ניצול ר' זלמינא מחילול שבת.

כל זאת סיפרו להרב מברדיטשוב, ועוד מספרים משמו של הרב מברדיטשוב שכשחזר ר' זלמינא כעבור זמן לביתו, שאל אותו הרב מברדיטשוב מה זה קרה לצירים שנשברו על הדרך, ענה לו ר' זלמינא, שכך כתוב ב"אתקינו סעודתא", היינו "צווחין אף עקתין" והפירוש שגם האקסין" [=צירי העגלה] צווחו ונשברו, ובגלל זה "בטלין ושביתין" – נשארתי לשבות במקום ולא נסעתי להלאה.

בקיצור, כל זמן שנסעו ביבשה נשמר הוא מלנסוע בשבת, וכשבאו לים העלוהו על ספינה וכך נסע הוא כמה חדשים בים ולא ראה מאומה מלבד שמים ומים. שאל ר' זלמינא את קפיטן האניה: אמור לי איזו פקודה בידך, האם צריך אתה לשרפני, להטביעני, או לדוקרני למות. לא – השיב רב החובלים – יש לי רק פקודה אחת, להביאך מרחק רב בים, ושם תבוא לעיר וממנה לא תחזור לעולם לביתך. ענה ר' זלמינא ואמר: תודה להשי"ת ששמעתי שלא יהרגוני.

בקיצור, ר' זלמינא הראה על הים שש חכמות. החכמה הראשונה היתה, שבשעה שנסעו בים נתחוללה "רוח סערה" שנשאה את הספינה ללב ים והכתה גלים גדולים למאוד. קרא קפיטן האניה ואמר לר' זלמינא: לא טוב! אבדנו כולנו, בצרה גדולה אנחנו. שאל ר' זלמינא את הקפיטן מהו האסון, אמר הקפיטן: רוצה אני לעגון כאן, היות והגלים מכים בחוזקה רבה, ואינני יכול להשליך עוגן מפני שהמים עמוקים והקרקע מרוחקת מאוד. ענה ר' זלמינא ואמר: החזר את האניה אחורה מעט למקום הקודם ושם תוכל לעגון. שאל רב החובל: מאין לך לדעת היכן הים עמוק והיכן אינו עמוק? אמר ר' זלמינא: אל תשאלני, מן הסתם כשאני אומר יודע אני מה שאני מדבר. הלך הקפיטן והחל להחזיר את הספינה לאחוריה, ומיד כשהבין ר' זלמינא שהמים אינם עמוקים אמר ר' זלמינא לרב החובל: עמוד! כאן תוכל בנקל להשליך עוגן. ואמנם כך הווה.

החכמה השניה היתה, מלך רוסיה נקרא פאוולאוויטש, והוא היה למדן גדול בספרי התכונה, ובנו אלכסנדר היה אז עדיין נסיך. לקח לו אביו של אלכסנדר מורה, ומורה זה ידע כל החכמות. קרה שהמלך פאוולאוויטש לא הבין השכלה אחת מחכמת התכונה, ואיש מכל מי ששאל ממנו לא ידע. הוא שאל את דבר התכונה הזאת גם מכמה יהודים, אבל אף אחד לא יכול היה לדעת. הראה המלך למורה את דבר התכונה, ואמר לו: באם לא תאמר לי את פירושה של דבר תכונה זו כדבעי למהוי אסיר את ראשך מעליך. אבל גם המורה לא ידע את הפירוש. הלך המורה ליהודים וחקר האם אין בנמצא בין היהודים מישהו שיאמר את פירושה של דבר התכונה, והשיבוהו שאין איש מלבד ר' זלמינא, ועתה שלחוהו בגלות ואין אנו יודעים להיכן הגלוהו.

רץ המורה אל הממונים וחקר אצלם לאן שלחוהו, וחישב המורה כמה זמן יארך לו להגיע בהזדמנות אל ר' זלמינא ולחזור, ויצא לו שהדבר יארך חצי שנה. הלך המורה אל הקיסר ובקש ממנו שיתן לו משך זמן של מחצית השנה ואחר-כך יאמר לו את פירושו של אותו דבר תכונה. נתן לו המלך ארכה, ואמר לו להוי ידוע לך שבאם לא תאמר לי אצווה להרגך.

בקיצור, המורה מיהר בהזדמנות מיוחדת, הגיע לנכון אל ר' זלמינא ובקש ממנו שילמד אותו את דבר התכונה. אמר לו ר' זלמינא: מן הסתם לטובתך שלך צריך אתה לדעת זאת, אלמד אותך את הדבר אבל מבקש אני ממך שגם אתה תעשה לי טובה. ר' זלמינא החל ללמדו והמורה תפש מיד את הענין. כשהגיעה שעתו של המורה לחזור לביתו, שאל אותו המורה: איזו טובה דורש אתה ממני? החל ר' זלמינא לספר לו שהוא יושב כאן על לא דבר, ואין הוא יודע על מה ולמה. הכלל, הבטיח לו המורה שיעשה לו טובה אצל המלך.

בקיצור, נפרד המורה מר' זלמינא ונסע לביתו בשלום. כיון שבא המורה לביתו הלך מיד אל המלך ואמר לו את דבר התכונה. כששמע המלך את פירושו של דבר התכונה מצא הדבר חן בעיניו למאוד. אבל הקיסר הבין שמוכרח להיות שיהודי לימד אותו את זאת, ואמר לו המלך למורה: משביעך אני בכתרי שאעשה לך רק טוב, ובלבד שתאמר לי מיהו היהודי שלימד אותך את זאת. אמר לו שדבר זה לימד אותו ר' זלמינא זה שהגלו אותו ל"עלבא". ויצו המלך לכתוב את החכמה הזו על שמו של ר' זלמינא.

החכמה השלישית היתה, כשהביאו אותו למקום שהוא היה צריך להיות שם, הכניסוהו למרתף חשוך שבו לא היה אפשר לדעת מתי יום ומתי לילה. וכך ישב לו האומלל, ר' זלמינא חביבנו, כמה שבועות. פעם אחת ירד אליו קצין אחד מן הפקידים ואמר לו: האם יוכל ר' זלמינא לומר לי מהי השעה עתה? והאם עכשיו יום או לילה? אמר לו ר' זלמינא לקצין: הב לי ידך וכשאמשש בדופק אוכל לומר לך.

בקיצור, הקצין היה סקרן מאוד לראות את החכמה הזו, הושיט את ידו, וכיון שהרגיש ר' זלמינא בדופק מיד אמר שעתה היא השעה השניה אחר צהרי היום. מיד בדק הקצין האם נכונים דבריו, הכלל, היה זה לא פחות ולא יותר. אחרי כמה ימים הלך אותו אדם לר' זלמינא אל המרתף, אבל הפעם הלך בלילה, ושוב שאל ממנו שיאמר כנ"ל. ושוב הורה ר' זלמינא להושיט את היד כדי שיאחז שוב בדופק. נתן לו הפקיד את ידו, ואמר לו ר' זלמינא שעתה מורה השעון על שלשים וחמש דקות על השעה העשירית לפני חצות לילה. ומיד נוכח אותו אדם לדעת כי אמת הדבר. שאל הפקיד את ר' זלמינא מאין ידוע לו שעתה לילה, ובפעם הקודמת ידע שהיה זה יום. השיב לו ר' זלמינא כי הדבר ידוע לו מחמת שישנם "י"ב צירופי שם הוי"ה" המשמשים ביום, וישנם י"ב צירופים אחרים המשמשים בלילה, ועל פיהם נודע לו, הוא מישש בדופק שלו והבחין איזה צירוף משמש, וכך יכול היה לדעת האם עתה יום או לילה.

בקיצור, ר' זלמינא הראה שם את כל שש החכמות מה שאין ביכלתו של שום אדם זולתו להראות. בקיצור, הבה ונניח עתה את ר' זלמן במקומו, ונתחיל לספר אודות מקורביו. כתבתי לכם לעיל שהיו לר' זלמינא שמונים אלף מקורבים, ובוודאי ידוע לכל אדם כי בין אנשים רבים כל-כך ישנם עשירים וגבירים, ובכן נאספו להם ארבעה עשירים שהיו אנשים חשובים ושלמים, והיו הם עשירים בעושר רב אשר אין לשער. בקיצור, אלו הארבעה נתייעצו מה יהיה הסוף עם ר' זלמינא שלנו, נמנו וגמרו שמוכרחים לעזור לר' זלמינא ולו אף יפסידו את כל רכושם. נסעו כל הארבעה לפטרבורג כדי ששם יראו להיות בעזרתו במשהו.

כיון שנודע לאביגדור הנ"ל שהאנשים החשובים באו לעזור לר' זלמינא, מיד החל להתעסק אצל השלטונות ואצל חשובי המלכות שישמידו את כל הליכי המשפט של ר' זלמינא, כדי שלא יוכלו לדעת להיכן הגלוהו. בקיצור, ארבעת האנשים החשובים החלו בהשתדלות, כמובן שלא חסכו בכסף, אבל הכל היה לשווא. לא היה ידוע בכלל לאן הוא נשלח. הכלל, ארבעת האנשים החשובים החלו נועצים עם אנשי העיר, ואנשי העיר נתנו להם עצה: נמצא כאן עשיר גדול ושמו ר' נטע, והוא גם חשוב מאוד אצל המלכות. ובכן, ילכו אליו ויבקשו ממנו, והוא בוודאי יבוא לעזרתם. ר' נטע זה היה כל-כך חשוב אצל המלכות, עד שלא היה צריך להודיע מראש על רצונו לבוא אל המלכות, כפי שאנשים אחרים צריכים לקבוע ראיון. הכלל, ארבעת האנשים החשובים הלכו לר' נטע וספרו לו את המעשה מהחל ועד כלה, ובכן דורשים הם שהוא יהיה בעזרתם. הכלל, ר' נטע שלנו לא נתן שידברו הרבה, הלך אתם מיד ותיכף נכנסו אל המלך.

מיד כשראה המלך את ר' נטע בקשהו לשבת, והחל שואל: מה חדש, ידידי האהוב ר' נטע? פתח ר' נטע ואמר: אדוני המלך, להוי ידוע לך כי באתי בענין ר' זלמינא ששלחו אותו בגלות, ואין איש יודע להיכן. וחוץ מזה ששלחוהו למרחק כל-כך, אפילו לא לקחוהו לחקירה כדי להיווכח האם כל זה מגיע לו. ור' נטע החל לפייס את הקיסר על שהוא מדבר בחופשיות דברים שכאלו נגד המלכות, ופתח ואמר: האם זה נאה לך?! מה יאמרו עליך העולם?! והיכן נשמע כדבר הזה שיגזרו את דינו של אדם ללא חקירה ודרישה?! אך מה שהיה היה ואיננו, אבל עתה מבקש אני שתצווה שיביאוהו אליך ואתה בעצמך תחקור אותו, ותבין האם חייב הוא אם לאו. אבל אומר אני לך שאביגדור הוא אדם כזבן והדברים שאמר הם שקר מוחלט, ור' זלמינא זה הוא אדם ישר בתכלית.

בקיצור, המלך לא נתן שיאריכו בדיבור ומיד כתב בעצמו ונתן את המכתב בידי אחד הרצים בסוסים. במכתב נאמר להעמיד מיד את ר' זלמינא לחקירה. ר' נטע הודה למלך מאוד, ור' נטע וארבעת האנשים חשובים הלכו לביתם. אמר ר' נטע לאנשים החשובים שלא יסעו לביתם עד שיביאו את ר' זלמינא, וכך יוכלו לראות איך יפול דבר בחקירה.

בקיצור, כיון שנודע לאביגדור מן הענין חשכו עיניו במאוד, נתיישב בדעתו, אסף שמונה עשר אלף אדומים, הלך לחשובי המלכות, נתן להם את הכסף מתנה עבור העניים, וכה אמר להם בזה הלשון: מדוע הנחתם שיביאו את ר' זלמינא לכאן?! השיבו חשובי המלכות ואמרו: איך היינו יכולים להתנגד למלכות כשהוא דורש אותו בעצמו לחקירה?! קרא אביגדור ואמר: הרי הוא אדם מרעיל, וכיון שהוא מביט על מישהו בכעס מוכרח אותו אדם שימות!

בקיצור, חשובי המלכות נכנסו אל הקיסר ברעש גדול ובצעקה ואמרו לו: יחי אדוננו המלך לעולם, ראה את אשר עוללת שבגלל יהודי אחד יאבדו כל שרי המלוכה! ענה הקיסר ואמר: איך אוכל לתקן את אשר כבר עשיתי וכתבתי שהוא יבוא?! השיבו כל שרי המלוכה ואמרו: האמנם צריך אתה להשתעשע עמו הרבה? תן פקודה ויתלוהו!

בקיצור, יצאה פקודה, שכשיבוא ר' זלמינא לא עוד יקחוהו לחקירה אלא יתנוהו מיד במאסר כבד, וכעבור כמה ימים יתלוהו. המלך וכל שרי המלוכה נתנו את חתימתם על פקודה זו, ונחתום בטבעת המלך. וזה ידוע לכל, שדבר שחתמוהו בטבעת המלך אי-אפשר כבר לשנותו לטוב. בקיצור, כיון שהוברר הדבר לר' נטע וארבעת האנשים החשובים, נצטערו במאוד ואמרו, חשבנו להטיב ולבסוף עוד קלקלנו!

בקיצור, אביגדור זה ידע היטב שאותו ר' נטע מסוגל לשנות הכל באם רק ירצה לפזר ממון, ובכן סידר אביגדור שהמאסר יהיה בקירוב מקום לבית המלך, ופקודה תצא שאסור ליהודי להתקרב לתוך שלשים אמותיו של בית המלך, וכך לא יוכל כבר שום יהודי לילך ולהשתדל בעד ר' זלמינא.

בקיצור, הביאו את חביבנו ר' זלמינא והושיבוהו בבית המעצר שהכינו עבורו כנ"ל, והפקודה יצאה שביום השמיני יתלו את ר' זלמינא. ר' נטע וארבעת האנשים החשובים נצטערו במאוד ואמרו, אילו יכולים היינו לכל הפחות להודיעו, הרי "רבי" הוא, אולי יוכל להתפלל על עצמו.

עתה מניחים אנו אותו לשבת, ונספר משהו משרי המלוכה. כל שרי המלוכה נדברו ביניהם להרוג את הקיסר, אבל לא עלתה בידם. השי"ת רצה שר' זלמינא ינצל ויתגלה הדבר שרצו שרי המלוכה לעשות. למועד נתאספו חמשה-עשר קצינים ושינו לחלוטין את לבושם כבגדיהם של החיילים הפשוטים. תריסר מהם לקחו את הרובים ואת נרתיקי אבק השריפה והלכו לשחרר את תריסר אנשי משמר המלך ממשמרתם, וכדי שתריסר החיילים הפשוטים לא יראו את כל הנעשה, ציוו על אותם תריסר החיילים הפשוטים לעמוד בחוץ ולא לילך משם עד שיצוו עליהם. שלשת הקצינים הנותרים מן החמשה-עשר נכנסו אל המלך, וקופסא היתה להם, קופסא שנעשתה בתחבולות גדולות שאם היו מניחים אותה על המוח, היתה מוצצת את המוח עד יציאת-הנשמה הבלתי נמנעת. וקופסא זו מונחת עד עתה בארון האוצרות הרוסי. נגש אחד מן השלשה, הניח את הקופסא וזו מצצה את המוח והוא מת מיד. השני נתן לו חבטה עזה בחזהו, השלישי נעץ את חרבו בבטנו. בקיצור, הקיסר מת. כל חמשה-עשר הקצינים ברחו מיד איש לביתו, חיש החליפו את מלבושיהם ולבשו את בגדיהם הקודמים. הכלל, נתחוללה מהומה גדולה, החלו מיד לצלצל בכל פעמוני האזעקה.

הכלל, אותם החמשה-עשר שהרגוהו נחפזו אף הם לבוא, רצים לשומרים ושואלים אותם מה קרה כאן, אבל לא מצאו את חיילי המשמר שהרי אותם שומרים הלכו מכבר מפני שהקצינים הונו אותם.

בקיצור, כיון שמת הקיסר, מיד נתמנה הנסיך אלכסנדר למלך. ועדיין חפץ היה הקיסר החדש לדעת מי יכול היה לעשות לאביו כדבר הזה, אבל היה קשה מאוד לברר את הענין האמור, ולא יכלו לדעתו בשום אופן. בקיצור, נניח לאותו קיסר לנוח בשלום, ואנו נתחיל לספר מהמלך החדש. זה ידוע לכל שכשקם מלך חדש יכול הוא לשנות את גזירותיו של המלך הקודם. יכול הוא להטיב עם הנתונים בשביה, ויכול הוא אף לחון את אותם האנשים שנידונו למיתה ולתת להם את חייהם במתנה.

בקיצור, כיון שראו ר' נטע וארבעת האנשים החשובים שקם מלך חדש, מיד הלכו אצלו לבקש עבור ר' זלמינא. וכדברים האלו אמרו לו: יושב כאן יהודי ושמו ר' זלמינא, נתון הוא בבית האסורים. חכם הוא שאין חכם כמוהו בכל העולם. יודע הוא את כל שבע החכמות. ברם, נידון הוא לתליה על-ידי הקיסר הקודם. דורשים אנו כי אתה אדוני המלך תקח אותו לחקירה, וכך תיווכח שהוא בודאי נקי מאשמה, ולא מגיע לו שיתלוהו. וחוץ מזה, אפשר ובחכמתו יברר מי המית את אביו, הקיסר הקודם.

בקיצור, כששמע הקיסר אלכסנדר את כל זאת, ענה ואמר: אם יוכל ר' זלמינא בחכמתו לומר לי מי המית את אבי, אתן לו את חייו במתנה. ויתר על כן – הוא יהיה אצלי החשוב ביותר בכל המדינה. אבל, באם לא יוכל הוא לידע מי הרג את אבי – ישאר גזר-דינו כמות שהוא. אך קודם כל רוצה אני לראות האם בכלל אדם חכם הוא. מצאתי כתוב על-שמו בספר שהוא הראה על הים שש חכמות, ואעפ"כ עדיין אין אני מאמין שהוא אמנם כל-כך חכם. אפשר ויודע הוא אותן החכמות, אך אינו יודע אחרות.

בקיצור, ציוה הקיסר כי ייאסף גדוד שלם של חיילים שיולבשו בכל מלבושיהם וציודם, וגם המלך יתלבש כמו החיילים הפשוטים. יקשרו היטב את עיניו של ר' זלמינא שלא יוכל לראות אפילו את האור, ואח"כ יסבב ר' זלמינא וימשש את כל האנשים. והיה אם יוכל לדעת מי מכולנו הוא המלך אז אדע כי חכם הוא. עשו הכל כפקודת הקיסר, וכך הלך ר' זלמינא שלנו מאיש לרעהו, וכשמישש את הקיסר מיד נפל ר' זלמינא והשתחווה לפני המלך. וישאל המלך לר' זלמינא: מאין ידעת שאני הוא הקיסר? "מפני שכשהגעתי אליך נפלה עלי אימת המלכות, ומזה ידעתי שאתה הוא המלך". זו היתה החכמה הראשונה.

החכמה השניה שציוה הקיסר לנסותו – סיפרנו לעיל כי ר' זלמינא מבין ב"חכמות התכונה", ומחכמה זו ניתן לדעת הכל. לקחו את ר' זלמינא זה, שוב קשרו את עיניו כמקודם, הכניסוהו לבית, הגישוהו אל שולחן, ושאלוהו כמה "צאל" [=מדת אצבע] מהקרקע עד השולחן, וכמה "צאל" מהשולחן אל התקרה. ענה ואמר: כך וכך. מיד מדדו, וכך הווה: לא פחות ולא יותר. אח"כ ציוה המלך שיניחו מטבעות זהב תחת רגלי השולחן, ושוב ישאלוהו – אם יקלע בתשובתו. מיד עשו כדבר המלך, ושאלו את ר' זלמינא שנית כנ"ל. ענה ואמר שמהשולחן אל התקרה פחת המרחק כעוביה של מטבע זהב.

אח"כ ציוה הקיסר שיעלו את ר' זלמינא על הר פלוני, ושם ימתין עד שיבוא אליו המלך. מיד עשו כדבר המלך. אח"כ הגיע הקיסר, עמד ליד ר' זלמינא ושאל אותו: הלא יוכל לומר לי כמה אמות הן מההר עד לרקיע? ענה ר' זלמינא ואמר: כך וכך. אח"כ הלך הקיסר ועמד בצדו האחר של ההר, כי ישר היה ההר בצדו האחד כקיר. ויצו המלך שיעמידו גם את ר' זלמינא לצדו. שאל אותו הקיסר: כמה המרחק מכאן עד לרקיע? ענה ר' זלמינא ואמר: כך וכך. מיד מדדו את צדו הישר של ההר וראו שהוא קלע בדבריו בדיוק.

אח"כ ציוה המלך למורה שלו, שאתו למד, שישאל את ר' זלמינא משהו. ויחוד לו המורה חידה: מהו שהראשון מ"פייער" [אש], השני מ"וואסער" [מים] והשלישי מ"רויך" [עשן], פעמים הוא נראה ופעמים שאינו נראה. ענה ואמר: באיזו לשון תרצה שאענה לך? ענה המורה ואמר: רשאי אתה להשיב באיזו לשון שתחפוץ. השיב ר' זלמינא: כבר יודע אני. מה ששאלת אותי מהו שהראשון מ"פייער", כוונתך היתה לאות אל"ף, כי אש היינו "פייער", והראשונה ממנה היא אל"ף. השניה מ"וואסער" היא האות יו"ד, כי מים פירושם "וואסער", והרי לך שהיו"ד היא השניה. ומה ששאלת מ"רויך" הכוונה לאות נו"ן פשוטה, שהרי עשן הוא "רויך", והאות השלישית היא נו"ן פשוטה. נמצא שהאל"ף, היו"ד והנו"ן מצטרפות לתיבת "אין", ולמלה זו שתי משמעויות בגמרא: מפני שלפעמים הפירוש בגמרא "אין" היינו "כן", ופעמים פירושה בגמרא "אין" היינו "לא". ובכך היתה כוונתך ל"עשן" שפעמים הוא כן [נראה] ופעמים שהוא לא [אינו נראה].

המשיך המורה ושאל אותו, כתוב בתורה "נפש תחת נפש", שנותנים נפש תמורת נפש – כמו שהרוצח הרג לאותו אדם כמו כן יהרגוהו. ושוב נאמר "עין תחת עין" שיתנו עין תמורת עין – היינו כשעקר הרוצח את עינו של מישהו כמו כן יעקרו את עינו של הרוצח. ומאין בא למפרשים לומר שלא יוציאו את עינו של הרוצח אלא שהרוצח צריך ליתן ממון תמורת העין?! חשב ר' זלמינא שבאם הוא יענה לו כדברי הגמרא על זה, היינו מפני שנאמר בתורה "לא תקחו כופר לנפש רוצח", שדורשת על כך הגמרא שאם הרוצח הרג את הנפש אז אינך רשאי לקחת כופר, היינו ממון, אלא יש ליקח את נפשו דוקא. אבל ב"ראשי איברים", דהיינו כשהוא חובל ועוקר את עינו או אבר אחר מה"ראשי איברים" – אז אפשר לקחת כופר היינו ממון. נו – חשב ר' זלמינא – אולי לא תתקבל דרשה זו במוחו של המורה, דהיינו שהוא לא יחפוץ לקבל את הדברים כפירוש האמיתי.

אומר לך – השיבו לו ר' זלמינא – המפרשים צודקים אף הם, שהרי תיבת עין נכתבת כך: "עי"ן", ומצינו בסדר האל"ף-בי"ת שאחר האות ע' באה האות פ', אחרי האות י' היא הכ', ואחר הנו"ן היא הסמ"ך – ובהצטרפם יחד עולה התיבה "כסף". לפיכך דורשים המפרשים "ממון", ולכן אפשר לקחת כופר כסף תמורת "ראשי האיברים".

בקיצור, מצאו החידות חן רב בעיני המלך. אחר-כך ענה הקיסר ואמר: התוכל לומר לי מי הרג את אבי, ואני אתן לך את חייך במתנה. אך אם לא תאמר לי, ישאר גזר דינך לתליה.

בקיצור, היה ר' זלמינא נאלץ להשתמש ב"שמות הקדושים", ובעזרת ה' הוברר לו מי הם שהיו העיקר, היינו אותם השלשה שהרגו אותו. ענה ר' זלמינא ואמר: אומר לך, האחד נקרא כך וכך, הוא שהכה את המוח על-ידי הקופסא, ואת הקופסא תוכל למצוא אצלו בכר. השני נקרא כך וכך, והוא הכה אותו בפטיש על לבו. את הפטיש תמצא תחוב בעלייתו. והשלישי נקרא כך וכך, הוא נעץ את החרב בבטנו. את החרב תמצא בביתו תחת אחד מקרשי הרצפה. והאחרים – אלו שהחליפו את השומרים – אותם יהיו כבר השלשה מוכרחים לגלותם. בקיצור, היה זה בדיוק כדברי ר' זלמינא.

בקיצור, נתנו לכולם את ה"פסק" כפי שמגיע להם. אחר-כך המשיך הקיסר ושאל אותו: איך זה עלה בדעתך לאסוף "שמונים אלפים אנשי חיל" והם הכתירו אותך למלך, ואתה מאסף כסף ושולח לארץ-ישראל, ושם עושים כלי מלחמה?! ענה ר' זלמינא ואמר למלך: שמונים אלף האנשים אינם "אנשי חיל" אלא "מקורבים"; אני הנני רב, ובכן נוסעים אלי להתייעץ בעסקי משא-ומתן או עניינים אחרים. ומה שאני שולח כסף לארץ-ישראל, זאת שולח אני היות וישנם שם יהודים כאלו שכבר אינם יכולים עוד להתעסק במשא-ומתן. אבל חס-ושלום שאשלח שיעשו כלי מלחמה.

אחר-כך המשיך המלך ושאל אותו: מדוע עד כה נכתב בשמונה-עשרה "נקדישך", ואתה עשית שיאמרו "כתר"? השיבו ר' זלמינא במשל נרחב. ענה הקיסר ואמר: עתה – לפי המשל – מבין אני כבר כי "נקדישך" זה "קראסנאה" דהיינו יפה, ואילו "כתר" הוא "פרעקראסנאה" דהיינו יפה מאוד. אחר-כך המשיך הקיסר ושאל אותו: מדוע תיקנת נוסח "ומלכות יון הרשעה וכו'"?! ענה ר' זלמינא ואמר: הכוונה בזה היא לאומה שהיתה משכבר הימים, והם היו עובדים לכוכבים ולמזלות. אומה זו היתה במלכות התוגר, אך חס-ושלום ש"יון" הכוונה אליך.

אחר-כך המשיך הקיסר ושאל אותו: מדוע עד כה התפללו רק "נוסח אשכנז", ועתה מורה אתה להתפלל "נוסח ספרד"? השיבו ר' זלמינא במשל: מלך הלך ביער עם שני ילדיו, וכשהגיעו לאמצע היער נעלם המלך מעיניהם. החלו הילדים צועקים "אבא! אבא!" אך אביהם איננו. נתיישבו הילדים בדעתם: שתי דרכים ביער, ואי-אפשר שלא יהא אבינו מוכרח לילך בדרך זו או בדרך זו. נדברו הילדים ביניהם שאחד ילך בדרך אחת, והשני ילך בדרך האחרת. וכך גם מלך מלכי המלכים נסתתר מאתנו, ואי אפשר אחרת אלא שאם לא מצאוהו בדרך זו – היינו בנוסח אשכנז, לזאת נתתי דרך נוספת – היינו נוסח ספרד – אולי ימצאוהו בדרך זו.

בקיצור, כיון שר' זלמינא זה הצדיק את עצמו, בא מן הסתם אביגדור, זה שרצה שימיתו את ר' זלמינא על לא דבר. ועתה, שר' זלמינא הוכיח שאין בו כל אשמה, מגיעה מן הסתם מיתה לאביגדור. אבל ר' זלמינא נתיישב בדעתו: נכון, אביגדור אכן רצה שיהרגוני חנם, ולפיכך הוא נבל גדול. אבל אני יהודי ירא שמים, ומדוע שאניח שבגללי יהרגו יהודי? ואף שהוא רשע, אבל הרי הוא יהודי. בקיצור, החל ר' זלמינא לחשוב באיזו תחבולה יציל את הרשע הזה ממיתה. נמלך בדעתו ואמר לקיסר: לאביגדור זה מגיעה מיתה, שהרי הוא רצה שיהרגו אדם בחנם. אבל כיצד אתנקם אני ממנו? מוטב שתתן לי אותו לעבד, וכך אקח ממנו נקמה. ענה הקיסר ואמר לר' זלמינא: הצדק עמך. הלך ר' זלמינא ונתן עבור אביגדור אלף רובל, ונכתב הדבר שאביגדור חייב להיות לו לעבד כל ימי חייו. אעפי"כ ר' זלמינא אפילו לא הביט בו. הוא עשה זאת רק כדי להציל יהודי ממות.

הבה ונניח כבר את אביגדור לנפשו, ונתחיל לספר מר' זלמינא ומהנעשה עמו עד פטירתו. הוא אמנם נפטר במלחמה שהיתה בשנת תקס"ט, המלחמה שערך נפוליאון עם המלך שלנו, ועם מלך רוסיא וגם עם מלך פרוסיא. בתחלה הצליח נפוליאון מאוד, אבל בזמן שמלך רוסיא הכיר את ר' זלמינא זה איך שהוא הראה דברים גדולים שכאלו כמו הנ"ל, ור' זלמינא הבטיח למלך רוסיא שהם ינצחו את נפוליאון, עשהו קיסר רוסיא את ר' זלמינא למפקד, דהיינו שהגדוד לא היה רשאי להכנס לקרב קודם שעברו ליד ר' זלמינא, ומי שר' זלמינא ציוה עליו שיצא למלחמה – הוא כבר הלך לבטח. גם הראה ר' זלמן באיזה מקום תיערך המלחמה, ועוד – כשציוה על הפסקה בקרבות היה הכל כאשר פקד. כיון שנודע לנפוליאון שר' זלמינא מנהיג את כל המלחמה מיד ציוה נפוליאון להקפיד שיקחו את ר' זלמינא בשבי ויביאוהו.

פעם, ביום השבת השכם בבוקר, קם ר' זלמינא וציוה שיאספו מיד מנין, היות והוא צריך להמלט עם משפחתו. כיון ששמעו אנשי העיר את הדבר, מיד באו כל תושבי העיר במרוצה ואמרו: רבי אהוב! אמור לנו מה הדבר, שמא כל היהודים צריכים גם-כן להמלט? לא – ענה ר' זלמינא ואמר – לכם לא יקרה מאומה ח"ו, אבל אני ומשפחתי חייבים לברוח.

בקיצור, תיכף קראו למנין, והתפללו מיד. את כל יום השבת עשה ר' זלמינא בתפלה ובבכיות. הכלל, תיכף עם חשיכה רתמו עגלות רבות, ור' זלמינא לקח את כל משפחתו ונסעו מיד. כעבור כמה שעות צרו על העיר צבא שלם של הצרפתים, כבשו את העיר, ועברו בכל העיר לחפש את ר' זלמינא. אבל הם לא מצאוהו.

בקיצור, כיון שהצרפתים לא מצאוהו, עזבו הם את העיר וסבבו למצוא בעיר אחרת. אבל הם לא מצאוהו. הם שאלו ליהודים רבים וגם מן הערלים אודות ר' זלמינא, וכולם השיבו שאין הם יודעים. בקיצור, ר' זלמינא שלנו נסע בדרכו והצרפתים בדרכם אחריו, עד שביום הרביעי לא היה המרחק מר' זלמינא אל הצרפתים אלא רביעית המיל. כיון שראה ר' זלמינא שהצרפתים הולכים במחנה גדול מאוד, מיד הבחין שלא יוכל לברוח מפני מחנה גדול שכזה. נמלך ר' זלמינא בדעתו וציוה על העגלות שלו לפנות את הדרך ושכולן יחנו. הקיצור, עשו כדבריו. הכלל, כל הגדוד עבר, ולא שאלו איש למי העגלות הללו.

בקיצור, ר' זלמינא המתין עד שכל הגדוד הסתלק, ואחר-כך ציוה לנסוע הלאה. בקיצור, ר' זלמינא הגיע עם עגלותיו ונכנס לכזה מקום שהיה מרחק מיל רוסי ממנו אל המצודה. שלח ר' זלמינא שליח אל הגנראל שהיה מפקד על אותו מבצר, לשאול אותו האם יניח אותו ואת בני ביתו להכנס אל המצודה. ענה מפקד המבצר ואמר, שהוא אינו יודע כלל מיהו אותו ר' זלמינא, ואין הוא מכיר אותו. חזר השליח וסיפר לר' זלמינא את פקודת הגנראל.

בינתיים נודע לר' זלמינא שהקיסר נמצא אף הוא במבצר זה. שלח שוב את השליח והורה לו: לך אל הקיסר בעצמו ומסור לו את דרישתי. שוב הלך השליח, ואמר למלך את אשר ציווהו ר' זלמינא. כיון ששמע הקיסר שר' זלמינא כאן, מיד יצא לקראתו עם כל הגדוד שלו, ועם כל מיני מנגנים. וכשנפגשו ר' זלמינא והקיסר נשקו זה לזה, והמלך ביקש את ר' זלמינא שישב עמו במרכבתו. אבל ר' זלמינא פייס במאוד את הקיסר מחמת שלא היה יכול לעזוב את בני ביתו. ונתיישב המלך במרכבתו של ר' זלמינא. בקיצור, לאורך כל הדרך ניגנו המנגנים יפה מאוד.

כיון שבאו קרוב לעיר, מיד הביט ר' זלמינא על המבצר, ואמר: לא! לא אכנס לכאן, וגם אותך מצוה אני שלא תהיה פה. וגם מצוה אני אותך שלא תחזיק פה גדודי חיילים כל כך גדולים. היות ור' זלמינא ראה שהמבצר עומד במקום מאוד גרוע, שאפשר לכבוש את המבצר בנקל. בקיצור, ר' זלמינא הורה שלא ישאירו שם יותר מעשרת אלפי איש, והשאר ילכו לקיוב, אשר שם יתחולל הקרב האמתי. הכלל, אז יעץ ר' זלמינא לקיסר שיניח את הצרפתים להיכנס עמוק אל מוסקבא, ור' זלמינא אמר: רואה אני כי חורף זה יהיה חורף קשה, והצרפתים לא הורגלו לקרה. ובכן יודע אני שהם יגוועו בקור.

בקיצור, אמנם כך אירע כאשר אמר ר' זלמינא. הכלל, המלך ציוה לכל גדודיו ללכת אל קיוב, ולר' זלמינא נתן מקום במרחק לא רב מן המחנה. וכשהיה הקיסר זקוק לר' זלמינא הלך אליו. גם כל חסידיו של ר' זלמינא היו נוסעים אליו לשבת ויו"ט.

בקיצור, פעם אחת הגיעו צרפתים רבים אל מחנה הרוסים והקיפוהו מכל ארבע רוחותיו, והרגו הרג רב בחיילים הרוסים, עד שאלכסנדר קיסר רוסיא רץ מהרה לר' זלמינא ואמר: רבי אהוב, התפלל אל השי"ת בעדי ובעד צבאי, כי עוד מעט ואבדנו, אין אנו יכולים להמלט כי צרו עלינו מכל ארבעת הצדדים. אמר ר' זלמינא: אל תיראו, השי"ת יעזור. מצוה אני שצבאכם לא יעשה מאומה – אפילו לא יריה אחת – עד שאתייצב במרכז הגדוד. בקיצור, ר' זלמינא יצא תיכף ולקח עמו ספר תורה בידו, ועוד שני יהודים לקח אתו, ובכן נכנס ר' זלמינא ושני היהודים לבין אנשי הצבא, הרים את ספר התורה לגובה ויצעק בקול: עכשיו יתחילו החיילים להמטיר אש! הכלל, מיד החלו לירות. בקיצור, מהצרפתים לא נותר אפילו שליש. ואת מלך צרפת שבו, והיגלו אותו לאי רחוק בלב הים.

בקיצור, זמן לא רב אחר-כך חלה ר' זלמינא, והניח צוואה שאחר פטירתו יוליכו אותו להאדיץ, היות ושם קבורים "גדולי הדור". אחר-כך נפטר, ואת דברי צוואתו קיימו והובילוהו כאשר ציוה. עשו לו את הכבוד הראוי לו, כפי שתמיד היה לו. כשנודע לקיסר מפטירתו של ר' זלמינא בכה מאוד, ובנין נאה למאוד בנה על קברו, שאין בנמצא כמוהו בכל העולם. וחוק חקק המלך שתמיד יסבוב משמר לידו, ומנורות תמיד ידלקו על הקבר. ועד היום הזה סובבים שם השומרים, והמנורות דולקות. זכותו תעמוד לנו, השי"ת יעזור לכולנו בני ישראל שנזכה לנחת כפי שזכה ר' זלמינא לנחת לעת זקנותו. וזכותו יגן עלינו אמן.

* * *

תם ונשלם סיפור המעשה של ר' זלמינא, שהתפרסם לראשונה לפני למעלה ממאה וארבעים שנה, בשנת תרכ"ג.

* * *

כעבור שנה – בשנת תרכ"ד – הדפיס מיכאל לוי פרומקין (ראדקינזון) את ספרו "שבחי הרב", ובהקדמתו מספר הוא שהמניע העיקרי להדפסת ספרו היה: "מאשר ראיתי בשנה העברה נדפסה המעשה על ע"ט [=עברי-טייטש, אידיש] (נקרא בשם מעשה ר' זלמינא), והיא מלאה שקרים ושטותים (כי כתבה יליד בוקאווינא אשר לא ידע ולא שמע מעולם את שם הרב [אדמו"ר הזקן], וכאשר שמע מאיזה תינוק המעשה העלה אותה על הספר, ולא השכיל להפריש הטוב מן הרע. ואין מן הצורך להעיר לב הקורא על זה, כי מעצמם יבינו כי אין בה ממש). עכ"ז ראיתי [כי] לחיבת שם הקודש מרבינו כל העם בעודה בכפה בלעוה".

אך גם בעל "שבחי הרב" לקח מלוא חפניו מ"שקרים ושטותים" אלו, בעיקר מסיפורי ה"חכמות" שהראה רבינו במאסרו ובחקירתו (שרבינו הכיר את הקיסר המתחפש מכך שנפלה עליו אימת המלכות, ידע כיוון את השעה לפי צירופי השמות, ידע את המרחק המדוייק בין השולחן לתיקרה, גילה לקיסר מי רצח את אביו), אבל גם מסיפור פרוץ המחלוקת בגלל ריאה שהכשירה הרב מברדיצ'וב, והמכתב על הגר"א.

מ"שבחי הרב" נעתקו חלקם אל ה"בית רבי", ונתערב התבן עם הבר. אלא שבעל ה"בית רבי" מקפיד לציין שמקורם של אותם סיפורים הוא מ"ספרים הנדפסים מכבר", שאין אחריותם עליו.

הדברים התגלגלו והגיעו אף לספר תורני! הפירוש ל"עין תחת עין – ממון" (שבמקורות אחרים מתייחס לר' שמשון מאוסטרופולי), נדפס בספר "שם משמעון" (לר' אלטר שפירא מק' טלוסטע, זאלעשטשיק תרס"ה), כשמקורו הוא: "מה ששמעתי אומרים בשם הרב הגאון הקדוש המפורסם מו"ה רבינו שניאור זלמן זצ"ל מלאדי בעל המחבר ספר התניא, ההוא אמר בעת שהיה לו וויכוחא רבא עם חכמי האומות העולם"...

לשם הבנת הפירוש הזה (וכן הבנת החידה שנסמכה לו), היה על הקיסר להכיר בטיב לשון הקודש...

* * *

בספרון זה נדפס לראשונה הסיפור אודות צירי העגלה שנשברו בערב שבת, ודברי אדמו"ר הזקן במליצת "צווחין אף עקסין בטלין ושביתין"; סיפור זה מופיע ב"שבחי הרב", וגם ב"בית רבי" בשם "הסיפורים הנדפסים", אך הוא מוסיף ומדגיש ש"המעשה מפורסמת".

על כך יש להעיר מהאמור ברשימותיו של הרה"ח ר' בער יפה ע"ה (כת"י), בשם דודו-זקינו הרה"ח ר' שלום ר' הלל'ס ע"ה: פעם אחת אמר לו ר' נחום [בנו של אדמו"ר האמצעי], מה שהעולם מספרים שנשברה האקס [=הציר], וזקני אמר הבדיחותא "צווחין אף עקתין" – הוא שקר! שפעם אחת נסע[תי] בדרך, ונפגש[תי] עם גנרל אחד, ושאל עלי מי אני, אמרו לו שאני נכד הרב שניאורסאן. נגש אלי ואמר לי: אני הוא האיש שהובלתי את זקינך לטאיינע סאווייט! וסיפר לי שביום שישי ערב [ש"ק] סרו למלון אחד לנוח, וקרב אליו זקיני וביקש אותו שבמלון הזה ישבתו. ושחק ממנו, כי איך יוכל לעשות כזה. וישב לשתות חמין, והטה ראשו אל הכותל, וישן. כל הלילה היה ישן ולא הקיץ, ולמחר כל היום, ולא יכלו להקיצו. ובמוצאי ש"ק ניגש אליו זקיני והקיצו, ואמר לו: עתה נוכל לנסוע! עכ"ל (הכותב עצמו אינו מקבל את דעתו של הר"ר נחום, בטענת "לא שמענו אינה ראיה". ומה גם שהוא היה ילד קטן באותה שעה).

אבל סיפור זה נרשם גם ב'לקוטי דיבורים' של אדמו"ר הריי"צ (חלק א עמ' לח) וכן ברשימות היומן של אדמו"ר זי"ע (עמ' שטו ועמ' שכא [ושם, שאת האימרה "צווחין אף עקתין" אמר אדמו"ר הזקן לרה"ק משפאלע]).

נראה שכאן היה הגלגול בכיון ההפוך: מרוב פירסומו של הסיפור בקרב אנ"ש שברוסיה והחסידים שבאוקריינה – איזור מגוריו של ה"סבא משפאלע" – התפשט והגיע גם לבוקובינה ולאזני המחבר דנן, והוא שילבו בתוך שאר המעשיות שב"מעשה ר' זלמינא".