סיפורים וגלגוליהם
גלגולו של סידור הרש"ש
ראוי היה סיפור גלגולו של סידור הרש"ש שנעסוק בו בזכות עצמו, אבל פנינו אליו רק בעקבות פירסומו של העלון "הר הקודש" (לכבודם ולתפארתם של קדושי הדורות זיע"א שמנוחתם בהר הזיתים – ירושלים; מהדורה מיוחדת לכבוד יומא דהילולא של הרש"ש הקדוש זיע"א) – שהוא מסוג העלונים שהתפרסמו לכבודו של רבי עובדיה מברטנורא, שבהם עסקנו בפרק "תעלומת מערת הפלאות השכוחה".
אלא שהפרסומים על רבי עובדיה בדויים כמעט כולם מתחילתם ועד סופם, לעומת הסיפורים על הרש"ש – רבי שלום שרעבי – שיש בהם גם קורטוב של אמת, וגם אלו הבדויים לא זוייפו על-ידי המפרסמים אלא על-ידי סופר שקדם להם, הלא הוא מיודענו מפרקים קודמים: מנחם ג[רלי]ץ (ראה פרקים יד, כד, נה).
אנחנו נדון רק בעמודו האחרון של העלון:
תהילתו בקהל חסידים
נורא ונשגב היה שמו של הרש"ש הקדוש בהיכלי החסידות. צדיקי עליון היו מעלים את שמו ברטט של קדושה, ובספרי חסידות רבים שזורים יסודי הקבלה מספרי הרש"ש.
רבי גרשון מקיטוב שליח ציבור של הרש"ש
ראש וראשון לדבקים ברש"ש, היה הגה"ק רבי גרשון מקיטוב זיע"א, גיסו של מרן הבעש"ט הקדוש זיע"א, שעלה לארה"ק, שם התוודע לרש"ש... הרש"ש החזיר לרבי גרשון אהבה תחת אהבתו, ובספר "שבחי הבעש"ט" אנו קוראים, על הערכה הגדולה שהייתה לו מהרש"ש. וכה מסופר שם: "פעם אחת גזר ר' שלום מארץ המערב תענית על הגשמים בירושלים... ושלח לר' גרשון שהוא יתפלל לפני התיבה...
"סידור הרש"ש" מתקבל בהתלהבות בקרב תלמידי המגיד ממעזריטש
יסופר כי באחת השנים הקשות לישוב היהודי בעיה"ק ירושלים... תקל"ז, שלח הרש"ש הקדוש את תלמידו מהרי"ט אלגזי לסובב בקהילות אשכנז... וגדולי הצדיקים מתלמידי המגיד ממעזריטש זיע"א שפיארו את העיר הגדולה פפד"מ, כמו הגה"ק רבי נתן אדלר זיע"א, והגה"ק רבי פנחס הורביץ זיע"א מפפד"מ בעל ה"הפלאה", ועוד – ביקשו וקבלו ממנו את סידורו של הרש"ש לעיון... מהרי"ט אלגאזי נענה באותה עת לבקשתו של רבי נתן אדלר והפקיד בידו את הסידור למשמרת, עד כי יקבל "אות משמים" להחזיר את הסידור.
השר שלום מבעלזא יוצא בבגדי שבת לכבוד "סידור הרש"ש"
באחד הימים דופק על דלת ביתו של הצדיק הנסתר רבי יעקב נינייו שליח מהרה"ק השר שלום מבעלזא זיע"א... להביא עבורו את הסידור לתקופת זמן קצרה. למרבה הפלא, למרות שרבי יעקב שמר על הסידור מכל משמר, מששמע את בקשת הרבי מבעלזא, קם מכסאו והלך להביא את הסידור.
משחש הצדיק מבעלזא שהשליח עם סידור הרש"ש מתקרב לעיירה, התלבש בבגדי שבת ויצא בעצמו אל מחוץ לעיירה כדי להקביל את פניו של הסידור!
שלשה ימים ושלשה לילות רצופים היה הרבי מבעלזא סגור בחדרו בהתיחדו עם סידור הרש"ש... למקורביו פנה ואמר: "זה שנים שאני משתוקק להגיע לסידור זה...
הרה"ק משינווא...
פעמיים ביקר הרה"ק ה"דברי יחזקאל" משינווא בארה"ק, הראשון בשנת תרכ"ח והביקור השני בשנת תרל"ב. בביקור הראשון התוודע לסידורו של הרש"ש, שהיה באותה עת במשמרת בידי הגרי"ל לעווי זצוק"ל ראב"ד ירושלים. בקשתו התמלאה "להתפלל פעם אחת מתוכו". (יש אף הטוענים כי הסידור נלקח עם תום ביקורו הראשון לפולין, להראותו לאביו הקדוש בעל ה"דברי חיים" מצאנז זיע"א, והוא שב ארצה בביקורו השני בתרל"ב)...
האדמו"ר מליובאוויטש...
בספרי אדמו"רי חב"ד יש (הזכורים) [אזכורים] רבים לתורתו של הרש"ש הקדוש. ובמיוחד בספרי האדמו"ר הרש"ב זיע"א שהביא רבות מספרי הרש"ש בשיחותיו, ובנה עליהם בניין פארות...
* * *
לפני שנפנה לסיפור גלגוליו של "סידור הרש"ש" – שהוא העיקר – נאמר כמה מלים על תחילתם וסיומם של הקטעים שהעתקנו לעיל, אשר דבר אין להם עם הסידור.
לגבי הקשרים שבין רבי גרשון מקיטוב והרש"ש, יש להעיר מהספיקות הנופלים בקביעה כי רבי אברהם גרשון (אשכנזי) הנמנה עם חכמי ישיבת "בית אל", הוא הוא רבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעש"ט, והספיקות הנופלים בקביעה כי "רבי שלום מארץ המערב" הוא הוא הרש"ש (ראה בספר "חיי הרש"ש", עמ' יז).
באשר לקביעה כי אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש "הביא רבות מספרי הרש"ש... ובנה עליהם בניין פארות" – באם "רבות" הכוונה למיעוט רבים שניים, ניתן אכן למצוא במאמרי אדמו"ר הרש"ב שני איזכורים לספרי הרש"ש. אבל "בניין פארות" בכל אלו לא מצינו.
* * *
ומכאן לגלגולו של "סידור הרש"ש" לפרנקפורט, בעלזא וצאנז... – תוך שאנו מסתייגים מהקביעה שרבי נתן אדלר מפרנקפורט נמנה עם תלמידי המגיד ממזריטש...
בין המקורות לסיפורים שבעלון "הר הקודש" נמנה גם הספר "ירושלים בתפארתה"; ספר זה נדפס (בירושלים תשל"ה) בהוצאת "דער אידישער שטראל", בעילום שם מחברו, אך באיזכור שמו של המביא לבית הדפוס מנחם מענדל משי זהב, ושם חותנו הרב יוסף שיינברגר (שהוא זה שהציל – לדברי המלבה"ד – חלק מהמון כתביו של איש ירושלים הרב יצחק אורנשטיין, שמהם – לדברי המלבה"ד – נעתק "חלק מסוים מהחומר" שבספר). ספר זה נפתח בסיפור "גלגולו של סידור", המשתרע בין העמודים ז-צה.
בשנת תש"מ נדפס הסיפור – בעיבוד-מה – בספר "בין ירושלים והגולה" מאת מנחם ג[רלי]ץ, עמ' 206-108, בשינוי השם: "כתב היד של סידור תפלה ירושלמי מתגולל ברחבי אירופה".
ושוב חזר הסיפור ונדפס – כנראה ללא שינויים – בחלק ה' שבסידרת "ירושלים של מעלה" של מנחם ג[רלי]ץ, עמ' 232-145.
לא למותר להזכיר, כי גם מנחם מענדל גרליץ הוא חתנו של ר' יוסף שיינברגר הנ"ל.
אנחנו נתנהלה לפי מהדורתו הראשונה של הסיפור שבספר "ירושלים בתפארתה", ומפעם לפעם נערוך השוואות ל"מהדורות המאוחרות" הנ"ל.
הסיפור משופע באלפי פרטים, אך אנו נצביע על שקרותם של חלק זעיר מהם בלבד. צפוי שחלק מהקוראים יערערו על עוצמתה של "פירכא" זו או אחרת, לפיכך אקדים ואומר שהסיפור אינו זקוק לפירכות, מפני שכל עוד לא הובאו לו מקורות כלשהם הריהו בחזקת דמיון פורח. ולא הובאו ה"פירכות" אלא לרווחא דמילתא בלבד.
ולטוענים – בצדק – שאין כל עוול בכתיבת סיפורים דמיוניים, אענה ואומר, שלא זהו מקרהו של מענדל גרליץ המציג את סיפוריו כשאובים ממקורות נאמנים ומפיהם של מעתיקי-השמועה! הצהרותיו אלו הפילו בפח גם כמה מכותבי "ספרי דברי-הימים" ואפילו מחברי ספרי הלכה! כפי שכבר ראינו בפרקים קודמים ועוד נשוב וניווכח בכך גם בפרק הנוכחי.
* * *
מהרי"ט אלגזי יוצא מירושלים
"שנת תקל"ז שנת שמיטה היתה, והישוב בירושלים נתון במצוקה, ולא זו בלבד כי קרא ד' שמיטה לארץ ולא נתנה יבולה, אלא אף השמים נעצרו ובורות המים לא נתמלאו". לפיכך פנה הרש"ש זצ"ל אל תלמידו הרב יום-טוב אלגאזי (המהרי"ט) ושלחו אל אחינו שבגולת אשכנז, למען יצילו את יקירי ירושלים – אנשי ישיבת "בית אל" – מחרפת רעב ר"ל (עמ' יד).
בקטע זה מגיעים אנו סוף סוף לתחילת סיפור גלגוליו של הסידור, אחרי עמודים רבים של הקדמות ותיאורי רקע, מן הענין ושלא מעניינו.
נקדים קימעא את המאוחר: השליח הגיע לפרנקפורט בחודש שבט. כמה זמן נמשכת הנסיעה מירושלים לפרנקפורט? באותה שנה – תקל"ז – עלו לא"י קבוצת החסידים בראשותו של הרמ"מ מוויטבסק, ודרכם ארכה כמחצית השנה. ננכה מהשליח דנן את התלאות שעברו על ראשם של אותם חסידים, ונניח שעשה את דרכו בשישה או שבעה שבועות. על-פי זה יצא לשליחותו בחודש כסלו. ואנו תמהים: הכיצד הצליחה שנת השמיטה – שאך זה עתה התחילה – להשפיע על הארץ שלא תתן את יבולה? ומדוע הזדרזו כל-כך להכריז על עצירת גשמים ולחוש לחרפת רעב?
אך נניח לשאלות הקטנוניות ונחזור לעיקרו של הסיפור; כמתנת פרידה מתלמידו האהוב מסר לו הרש"ש "סידור" שנסדר ונכתב ביד-קדשו, ואיגרת כתובה על קלף (לא פחות!) לפרנסי קהילת פרנקפורט-דמיין (עמ' טו).
אודות איגרת פלאים זו נאמר שם: "אומרים, כי בארכיון הקהילה נשמר קלף זה בנרתיק כסף טהור, עד לימי השואה הנוראה עת השמידו הנאצים ימ"ש את הארכיון יחד עם הקהלה הקדושה. ורבה של פפד"מ, הגאון ר' שלמה ברייאר, היה מוציאה מפעם לפעם מנרתיקה ומנשקה בעינים דומעות לשם סגולה".
מי הם ה"אומרים"? זאת לא נדע לעולם, מפני שהמחבר כיסה זאת מאתנו לעד. במהדורות הבאות נשמטה התיבה "אומרים", והשמועה הפכה לעובדה מוגמרת שאין להרהר אחריה!
אנו מצדנו יכולים לומר בוודאות שכל עיקרה של איגרת זו לא היה ולא נברא, ולו רק בגלל שכל אותה שליחות לא היתה ולא נבראה...
ורבה של פרנקפורט שנהג להוציא את האיגרת מנרתקה ולנשקה בעינים דומעות לשם סגולה? לבי לבי על כל אותן נשים צדקניות, שבתמימותן הרבה הזילו גם הן דמעות כמים בשעת קריאת הסיפור שנתפרסם לראשונה ב"דער אידישער שטראל"...
מחברנו יודע גם איזה קטע מתוך "הקדמה ל"ט של 'שער הגלגולים' להאר"י" השמיע הרש"ש באזני תלמידו בשעת פרידתם, אבל כאן עדיין לא ידע שבאותו מעמד "הרים הרש"ש את שתי ידיו על ראש תלמידו וברכו בדמעות שליש". זאת נודע למחברנו רק במהדורה הבאה של הסיפור. מ"מעשה רב" זה ניתן ללמוד הלכתא רברבתא, שהרש"ש לא חשש ל"צוואת רבי יהודה החסיד" שאין לבכות בשעה שנפרדים מהיוצא לדרך.
שוב נטפלנו לזוטות וסטינו מן העיקר; אליבא דאמת יצא מהרי"ט אלגאזי בשליחות קהילת ירושלים (ולא בשליחות ישיבת "בית אל"!) בשנת תק"ל, במסלול הנסיעה: קושטא, אדריאנופולי, בילוגראדו, איטליה (בערים פדובה, וירונה אנקונה, רומא, לוגו, קסאלי), צרפת, הולנד, אשכנז (פרנקפורט דמיין), פולין, וחזור לאשכנז, איטליה, איזמיר (בקיץ תקל"ה) ומשם לירושלים (כמפורט כל זאת בס' "שלוחי ארץ ישראל", המסתמך על תעודות ועדויות של בני אותו הדור).
בשנת תקל"ז היה מהרי"ט אלגאזי בירושלים, ושוב לא יצא עוד לחו"ל עד שנת תקנ"ה.
ואין כאן טעות סופר במנין השנים גרידא, מפני שלמהלך סיפורנו חייבים האירועים להתרחש בשנת תקל"ז דוקא ולא בשנים שקדמו לה!
מהרי"ט אלגזי בפרנקפורט
נמשיך בתיאור ההזוי של המסע אליבא דגרליץ; בחודש שבט תקל"ז הגיע המהרי"ט לפרנקפורט (במהדורות הבאות בדיוק יתר: י"ט בשבט), שם קידמו את פניו הר"ר פנחס הלוי הורוויץ בעל ה"הפלאה" והר"ר נתן הכהן אדלר (עמ' טז).
מחברנו יודע לספר על סדר הלינה של האורח – לסירוגין – בבתיהם של הרבנים הצדיקים, ועל טיבם של דברי-התורה שהחליפו ביניהם, והעיקר: ששני הצדיקים זכו לעיין בסידור "שנכתב ביד קדשו של הרש"ש" (עמ' יח).
באותו שבוע התקיימה בפרנקפורט חתונה, "ביום החמישי לפרשת בא" (עמ' יט). מבדיקה בלוח עולה שהיה זה ביום ח' בשבט. איך זה מסתדר עם הגעתו של המהרי"ט לשם בי"ט בשבט?...
כתוצאה מאותה חתונה הוטל חרם בעיר; אירוע זה ידוע גם ממקורות אחרים, מהימנים, דא עקא, שהוא התרחש רק בשנת תקל"ט...
"אומרים כי ר' משה סופר שאל את "הסידור" של הרש"ש מאת האורח הירושלמי והחזיק בו בשעת הכרזת החרם, אבל הדבר לא ברור". כאילו חוץ מפרט זה הכל ברור ושריר וקיים... במהלך השנים התברר, כנראה, למחברנו שאין יסוד ל"שמועה" זו והיא הושמטה מהמהדורות הבאות...
[את קביעתו של המחבר ש"הדבר לא ברור" ניתן להשוות להומור העגנוני, שגם הוא יודע לצטט באחד מסיפוריו את שלשלת ייחוסו של דג פלוני שניצוד בעירו, יש ביכלתו לפרט את כל קורות חייו של הדג והיכן בדיוק שייט מיום הולדתו ועד יום צידתו, יודע הוא לחזור בדייקנות על שיחותיהם של הדגים ואף לשרטט את פרטי מחשבותיהם, אבל כשהדברים מגיעים לתיאור האירועים אחרי קנייתו של הדג, נעלם מידיעתו פרט מסויים והוא מתנצל: [דבר זה] איני יודע, ומה שאיני יודע איני אומר...]
אחרי ימים ושבועות לשהייתו בפרנקפורט הלך המהרי"ט לביתו של בעל ה"הפלאה" להיפרד ממנו, ומשם המשיך לביתו של הר"ר נתן אדלר. הר"ר נתן ביקש ממנו שישאיר בידיו את סידורו של הרש"ש, ולמרבה הפלא הסכים המהרי"ט לכך ללא היסוס – אף על פי שעד כה לא הוציא את הסידור מתוך ידו – מפני ש"רצונו [של הרש"ש] שצדיקי הדור יעיינו בו ויכוונו על ידו, ורק בבוא עת רצון מן השמים יגלו את הסידור בעולם" (עמ' כב).
"ראשי הקהלה ונכבדי העיר ליוו את האורח עד גבול העיר ונפרדו ממנו בדמעות גיל וכיסופין עזים". כך ב"מהדורא קמא". במהדורות הבאות נערכה הפרידה למחרת היום, ולנוסח זה לא רק ראשי הקהל ונכבדיו יצאו ללוותו, אלא גם ה"הפלאה" והר"ר נתן צעדו עמו עד גבול העיר.
מהרי"ט אלגזי במגנצא ופרוסטניץ
מפרנקפורט המשיך המהרי"ט למגנצא, וגם הבחור ר' משה סופר (ה"חתם סופר") נלווה אליו, בפקודת הר"ר נתן אדלר שציווה עליו ללמוד זמן מה במגנצא. אך מה נעשה ונסיעתו של הר"ר משה סופר לישיבת מגנצא היתה בשנת תקל"ו...
עם צאתו את מגנצא לחש המהרי"ט באזני הבחור ר' משה סופר: "השארתי את הסידור הקדוש של רבי הרש"ש בידי רבך רבי נתן.. אני מבקש ממך שאתה תיקח מידו הסידור כאשר רבך יסכים להחזירו לי, והסידור יהא ברשותך שמור עד שמן השמים יורוך להחזירו לי לירושלים. תן עיניך ולבך אל הסידור הזה - - - עוד לא הגיע זמנו להתגלות. לא, לא - - - " (עמ' כו).
משם נסע המהרי"ט לפרוסטניץ, ובהיותו שם קיבל בדרך הדואר מכתב מירושלים אודות פטירת הרש"ש בעשירי לחודש שבט תקל"ז. ויחזור המהרי"ט לירושלים (עמ' ל). כנראה שגם למכתב זה קפצה הארץ והגיע מירושלים לפרוסטניץ בשבועות ספורים.
פטירתו של ר"נ אדלר, ההספדים וגלגולו של הסידור אל החת"ס
בשנת תק"ס נפטר רבי נתן אדלר; בה בשעה שהחתם סופר הספידו בחו"ל, בעת ובעונה אחת, נערך עליו מספד גם בירושלים, לפי הוראת המהרי"ט.
עם פטירתו של רבי נתן אדלר הובא הסידור אל החתם סופר. הוא ביקש להחזירו למהרי"ט, אבל קיבל כנראה ממנו רמז שעוד לא הגיע הזמן שהסידור יתגלה (עמ' לד).
כך גירסת המהדורא קמא. אבל עובר להדפסת המהדורה השניה הופיעה רוח הקודש בבית מדרשו של מחברנו, ונתגלו לו פרטים חדשים אשר לא שמעתם אוזן עד כה:
לא דרשן מטעמו של המהרי"ט הספיד את רבי נתן אדלר, אלא "בה בשעה שמרן ה'חתם סופר' עמד והספיד את רבו בבית הכנסת שבפרשבורג, עמד רבי יום-טוב אלגאזי על יד ארון הקודש בבית המדרש 'בית אל' בירושלים, והספידו תמרורים. וביני לביני סיפר לתלמידיו על סידורו הקדוש של רבו הרש"ש, על השתוקקותו של רבי נתן ללמוד ולהתפלל בו, ועל השאירו בידיו של סידור זה לתקופה מסויימת...
"כל השנים מעת שנמסר לרבי נתן סידור זה, נשכח הדבר מזכרונו של מרן החתם סופר תלמידו, ורק עתה עם פטירת רבו, צפה[!] ועלה הדבר במחשבתו.
"רבי משה סופר ניסה לחשוב איך להשיג עתה את הסידור ולהעבירו לירושלים כפי אשר ביקש ממנו בשעתו רבי יום-טוב אלגאזי, אך עוד לא הספיק לתכנן את הדברים, ושליח מיוחד אשר רבי נתן מסר בידו את הסידור יום אחד בלבד לפני פטירתו תוך בקשה למוסרו לתלמידו רבי משה סופר, הביא את הסידור לביתו.
"מרן ה'חתם סופר', ניסה כמה פעמים למצוא איש מהימן שיעביר את הסידור לעיר הקודש, אך הדבר לא הספיק בידו...
נתחדש לנו כאן שהמהרי"ט בעצמו נשא את ההספד, ונתחדש הדבר שהמהרי"ט סיפר לתלמידיו אודות הסידור. נתחדש גם שקודם פטירתו שלח ר"נ אדלר את הסידור לחתם סופר.
מאידך גיסא, במהדורה הראשונה מדובר אודות רמזים ממהרי"ט לחתם סופר שלא יחזיר את הסידור לירושלים "שעוד לא הגיע הזמן שהסידור יתגלה" (ומדוע שלא יחזירנו בסתר?), ואילו במהדורות המאוחרות נגנז הרמז והחתם סופר פשוט לא הצליח למצוא איש מהימן להחזרת הסידור לבעליו.
הסידור עובר אל רבי עמרם חסידא
"הסידור נשאר ברשות החתם סופר זיע"א עד שנת תקפ"ו, ואז מסר את הסידור לידי הקדוש רבי עמרם חסידא אשר עלה לשכון בא"י, ולקח עמו את הסידור לא"י" (עמ' לה).
"מי היה רבי עמרם חסידא?" על כך משיב המחבר שהוא נולד בשנת תק"ן, עלה לא"י בשנת תקפ"ו כשהוא בן שלושים ושש שנה, כעבור ארבע שנים נפטר והוא בן שלושים ושש והוספד על-ידי ה"חתם סופר" (עמ' לה. מא).
עלה בגיל שלושים ושש, וכשנפטר כעבור ארבע שנים היה עדיין בגיל שלושים ושש?! זו כנראה הסיבה שאילצה את המחבר לשנות במהדורה השניה, ולכתוב שבעלייתו היה בן שלושים ושתיים שנה, כך שכעבור ארבע שנים נפטר בן שלושים ושש.
ברם, מי שנולד בשנת תק"ן, כיצד יכול הוא להיות בעלייתו בשנת תקפ"ו בן שלושים ושתיים בלבד?...
מי שלימד לשונו לדבר שקר מסתבך בשקריו גם בדברים אמיתיים; רבי עמרם נולד בשנת תק"ן, עלה בשנת תקפ"ו בגיל שלושים ושש, חי בארץ ארבע שנים ונפטר בשנת תק"ץ בגיל ארבעים. וכך קרא עליו ה"חתם סופר" בהספדו: "ונתבקש בישיבה של מעלה בן מ' שנה איך אנחם".
מרבי עמרם חסידא לרבי יעקב נינייו
"לפני פטירתו (במהדורות הבאות: שלושים יום לפני פטירתו) מסר ר' עמרם את סדור הרש"ש לרבי יעקב נינייו" (עמ' מב).
מה לרבי עמרם חסידא ולרבי יעקב ניניו?
"קשר מכתבים חשאי היה לו לרבי עמרם חסידא עם אחד הצדיקים הנסתרים בירושלים, הקדוש רבי יעקב נינייו, מכתבים גדושים רזים הועברו מפעם לפעם מירושלים למאדע וממאדע לירושלים ואיש לא עמד על תוכנם.
"באגרת האחרונה שקיבל רבי עמרם חסידא מעמיתו הנסתר שבירושלים היה רמז ברור שעליו לעלות לארץ הקודש, הגיעה העת" (עמ' מא).
מה טיבו של "צדיק נסתר" הזה?
מחברנו מסתיר מאתנו שאותו "נסתר" הוא מחברו של ספר הקבלה המפורסם "אמת ליעקב", שהוא עצמו הדפיסו בעצמו בליוורנו שבאיטליה בשנת תר"ג.
המעיין בהסכמות הגודשות את חמשת עמודיו הראשונים של הספר, יראה בעיניו שאנו ב"צדיק מפורסם" עסקינן ולא ב"נסתר"...
רבי יעקב ניניו נולד בשנת תק"ס, ואחר חתונתו התגורר בטבריה (ראה בס' "טוב רא"י" [בתוך ס' "ליקוטי דוד"], ירושלים תשל"ז, עמ' עט ואילך. "חכמי המזרח", ירושלים תשמ"ב, עמ' 142 ואילך). כך שכל הסיפורים (לעיל וגם להלן) שבהם מאוזכרת ירושלים, מופרכים גם מהטעם הזה.
סידור הרש"ש ורעידת האדמה בצפת
"מעשה נורא אירע בסידור זה כעבור כמה שנים. הדבר היה בשנת תקצ"ז. רעידת אדמה איומה פקדה בשנה זו את הגליל העליון והתחתון, העיר צפת נחרבה ברעש... באותה שעה התפלל ר' יעקב נינייו בסדורו של הרש"ש באחד מבתי הכנסת בצפת. בית הכנסת נהרס וכל המתפללים נספו. רק אחד נשאר בחיים והוא רבי יעקב נינייו, שהחזיק בידו את סדור הרש"ש והתפלל מתוכו... ר' יעקב נינייו בעצמו כותב על מאורע זה בזו הלשון: בשנת תקצ"ז... ואני הייתי מתפלל בקהלא קדישא אשכנזים וכששמעתי קול הרעש הנחתי ידי על ראשי וכפפתי קומתי ואמרתי שמע ישראל... שהיו שם חמשים בני אדם שנמצאו אחר כך מתים תחת המפולת ואני הייתי באמצע עמהם – ברוך מחיה המתים" (עמ' מב).
אכן, "ר' יעקב נינייו בעצמו כותב על מאורע זה", אלא שהוא אינו מזכיר דבר וחצי דבר על כך שבאותה שעה התפלל מתוך סידורו של הרש"ש...
סידור הרש"ש מגיע לבעלז
"באחד הימים הופיע בביתו של ר' יעקב נינייו יהודי חסיד מהעיר טורנופול שבגליציה ושמו ר' מאיר קורן. הוא בא אליו כשליחו של הצדיק רבינו שר שלום מבלז זצ"ל... ומה הוא עושה כעת בביתו של צדיק נסתר זה? מנין הוא בכלל יודע עליו כשהוא כל כך מסתיר את עצמו מהבריות? אכן חידה היא לנו, ופרטים על כך אינם ידועים לנו, אלא שזאת ידוע שר' מאיר ביקר אצל ר' יעקב נינייו בשליחות רבו ה"שר שלום" מבלז, להביא אליו את סדורו הקדוש של ר' שלום שרעבי זצ"ל.
"ר' מאיר עומד איפוא בפני הצדיק הנסתר ומוסר לו את בקשת רבו להשאיל לו לימים מספר את הסדור הנ"ל. ולמרבה הפלא, ר' יעקב זה ששמר על הסדור כבבת עינו ולא הניחו מידו מעולם, מששמע את שמו של הרב מבלז קם מיד מכסאו, נשק לסדור [במהדורות הבאות: גפפו חבקו ונשקו בדמעות שליש] ומסרו לידיו של ר' מאיר ואמר: "הילך ומסרהו לידי הרב"!...
"הדבר הוא למעלה ממושגינו הפשוטים להבין פשרו של אותו קשר נפשי שבין צדיקים, שזה משכן כבודו בארץ הצבי וזה שוכן בכבודו של עולם בגליציה, לא ראו זה את זה מעולם, ובכל זאת מקושרים הם בקשר הדוק כל כך...
"משחש הצדיק מבלז שר' מאיר מתקרב לעיירה והסדור בידו [במהדורות הבאות: התפלל בהשכמה], התלבש בבגדי שבת ויצא בעצמו וכבודו אל מחוץ לעיירה להקביל את פניו של הסדור - - -
"נוגע ללב היה לראות כיצד הרב נוטל לידו את הסדר וחוזר לעיירה כששמחה עצומה נסוכה על חזותו. פניו היו משולהבות בחרדת קודש כשיצא במחול עם הסדור ביד במין דבקות והתלהבות כאחד משרפי עליון [במהדורות הבאות נשמט סיפור יציאתו במחול].
"שלושה ימים ושלשה לילות רצופים היה הרבי סגור בחדרו בהתייחדו עם סדורו של הרש"ש. ביום הרביעי כשפתח את דלת חדרו שכנה על פניו הטהורים מין שמחת קודש כזאת שטרם נראתה עליו מעודו. הוא פנה למקורבים אליו ואמר: "זה שנים שאני משתוקק להגיע לסדור זה, ועתה ברוך השם השגתיו, למדתי בו וראיתי שאני 'בן גיל' שלו" - - -
"הרבי חילק יי"ש ועוגיות ואכלו ושתו "לחיים" [במהדורות הבאות נשמטו היי"ש, העוגיות וה"לחיים"].
שלא כדרכו, במקום זה מציין המחבר למקורו של הסיפור: "קיצור ספור זה מובא בספר "חיי הרש"ש" בשם הרב הריא"ז מרגליות ז"ל ששמע מהרב ר' פינה'לע מבראד ז"ל מחסידי בלז".
ומי יהרהר אחרי הריא"ז מרגליות ואחרי ר' פינה'לע מבראד?!
אלא שההשוואה לסיפור המקורי מלמדת שאין כאן "הרחבה" גרידא לעומת "קיצור", אלא כמעט ולא קרב זה אל זה...
שכך מסופר ב"חיי הרש"ש" (ירושלים תשכ"ט, עמ' פד):
"שמעתי ממו"ר הרב הריא"ז מרגליות שליט"א, ששמע מהרה"ח הר' פינעלי מבראד ז"ל, שהיה נוסע בכל שנה לארץ ישראל להביא אתרוגים משם... לפניו היה חסיד אחד שהביא אתרוגים מא"י לבעלז עוד לפני אדמו"ר הגה"ק שר שלום מבעלז זצוק"ל.
"פעם אחת בקשהו מרן השר שלום זצוק"ל שיביא לו מירושלים הספר הקדוש נהר שלום על העץ החיים וכל חלקי הסידורים של המקובל האלקי רבי שלום שרעבי זצוק"ל שעודם היו בכתובים שלא נדפסו עוד אז, והיו לקנותם רק בישיבת בית אל קהל חסידים לחכמי הספרדים המקובלים בעיר העתיקה בירושלים.
"וכשנודע למרן השר שלום מבעלז זצוק"ל שהרה"ח המביא האתרוגים בא לבעלז עם הסידורים של הרש"ש עם נהר שלום, יצא לקראתו לחוץ לעיר מלובש בבגדי שבת. וכשפגש אותו שאל לו איפה הם הכת"י מהרש"ש זצוק"ל הנז' מירושלים. הראהו אשר הם מונחים בארגז מיוחד על העגלה שנסע.
"ולקח מרן השר שלום זצוק"ל את התיבה עם הכת"י הוא בעצמו על ידיו ונכנס עמהם אל העיר ולביתו. ואח"כ סגר עצמו שלשה ימים לילה ויום ולא יצא מפתח ביתו. וביום הרביעי כשפתח את הדלת מהחדר היה פניו צהל ושמח מאוד. ואמר להעומדים שם בזה"ל: זה כמה שנים שאני משתוקק להנהר שלום וסידורי קודש למהרש"ש הנ"ל, וב"ה שהשגתים, ולמדתי בהם, וראיתי והכרתי שאני בן גילו. לפי שהרבה דברים שחשבתי מצאתי שם... ונתן יי"ש ולקח להיושבים שם ושתו לחיים בשמחה רבה.
מהשוואת המקור ל"הרחבה" למדנו דברים הרבה:
"ר' מאיר קורן מטורנופול" מאן דכר שמיה; הרבי מבלז לא שלח שליח אל אדם מסויים כלשהו, לא צדיק נגלה ולא צדיק נסתר (וכל הדיבורים על "הקשר הנפשי" שביניהם הם פיטומי מילין בעלמא); הוא גם לא ביקש עותק מסויים של סידור הרש"ש ובטח לא את הסידור הכתוב בכתב יד קדשו, אלא ביקש לקנות את כל ספריו של הרש"ש, שהיו נמצאים למכירה בישיבת המקובלים (ועד עצם היום הזה מצויים מאות העתקות של סידורי הרש"ש שלא היו גנוזים וכמוסים מעולם); כשפגש הרבי את השליח שאלו היכן הם הכתבים ולקח את התיבה כולה, ולא שנטל את הסידור לבדו ויצא עמו במחול. הדבר הכמעט יחידי שהיה נכון בנוסח הסיפור "המורחב", הוא חלוקת היי"ש והעוגיות ואמירת "לחיים", אך דוקא את הפרט הזה מצא סופרנו לנכון להשמיט מן המהדורות המאוחרות...
גם ציון המקור לספר "חיי הרש"ש" נשמט מאותן מהדורות. ואכן, השמטה זו מוצדקת לחלוטין...
אחריתו של "הצדיק הנסתר"
"מבלז שוב חזר הסדור לירושלים, לידיו של הצדיק הנסתר ר' יעקב נינייו (במהדורות הבאות: לקראת חג-הפסח הוחזר הסידור לירושלים). בשנת תר"ד החליט ר' יעקב לנסוע לקושטא אשר בטורקיה, כשמטרת נסיעתו זו אינה ידועה לאיש... נסתר ונחבא היה ר' יעקב בחייו ועטוף תעלומה – במותו. מאז יצא לקושטא לא ראהו איש יותר ועקבותיו לא נודעו, ולא ידוע לאיש מתי נסתלק לעולמו והיכן הוא טמון" (עמ' מו).
אכן, הסתלקות עלומה כיאות לאיש נסתר ונחבא.
אבל מאלו שהוא לא נסתר מהם בחייו גם עקבותיו לא נגוזו, ואחריתו לא נעלמה:
בשנת תר"א יצא ר"י נינייו – יחד עם חותנו – בשליחות קהילת טבריה, הגיע לבוקרשט, בשנת תר"ג עבר בפירארא ומשם לליוורנו, שם הדפיס את ספרו "אמת ליעקב" שהדפסתו נמשכה גם בשנת תר"ד (כפי שמוכח מהסכמת חותנו שבספר זה). חותנו חזר לטבריה, ור' יעקב המשיך בשליחותו והגיע גם לטריאסט. בדרך חזרתו היה בקושטא בשנת תר"ה והגיע לטבריה בשנת תר"ו. בשנת תר"ט (ואולי אף מעט קודם) נסתלק לבית עולמו. מקום קברו היה ידוע, אלא שעל מצבתו לא נרשמו הפרטים.
אנו נשוב ונתעלם מהמציאות האפורה ונמשיך לדאות על כנפי הדמיון בעקבות הסידור אשר, כאמור לעיל, נמסר לרבי יעקב נינייו שלושים יום לפני פטירתו של רבי עמרם חסידא, והלה – "לפני עזבו את ירושלים, מסר את סדור הרש"ש לידיו של ידידו הגאון הקדוש ר' ישעיה ברדקי זצ"ל בירושלים" (עמ' מו).
(רק נזכיר, בדרך אגב, שבאותן שנים היה ר' יעקב נינייו בטבריה ולא בירושלים, ומשם גם היתה נסיעתו באותה שליחות לחו"ל).
הסידור אצל ר"י ברדקי, ר"נ ורי"ל לוי, הרבי משינאווא
בביתו של ר' ישעיה ברדקי נשמר הסידור בילקוט אחד עם ה"קולמוס מכנף אווז" שבו כתב הגר"א את אגרתו הידועה "אגרת אליהו"... הוא הקולמוס שר' ישעיה השתמש בו פעם אחת ויחידה, בשעה שחתם על החרם הנורא שהוטל בירושלים על בתי-הספר שבהם מלמדים לשונות זרות...
כ"ד שעות לפני פטירתו בחודש חשון תרכ"ג נשק ר' ישעיה בדמעות את הסידור, ומסרו לחברו ר' נחום לוי, ור' נחום לוי החזיקו בידיו במשך שלוש שנים עד מרחשון תרכ"ו. ובשנת תרכ"ח נדד הסידור לרשותו של רבי יחזקאל משינאווא (עמ' מט).
והיכן היה הסידור בין תרכ"ו לתרכ"ח? כאן נזקקים אנו למהדורות המאוחרות ששם הוא "לנכון", שר' נחום החזיק בסידור עד סמוך לפטירתו כשמסרו לידי אחיו הראב"ד ר' יעקב ליב.
הרבי משינאווא וסידור הרש"ש
בשלב זה נכנסים אנו לתיסבוכת הקשורה בביקורו של הרבי משינאווא ולקבלת הסידור:
במהדורה הראשונה נאמר, שפעמיים ביקר הרבי בארץ ישראל, לראשונה בתרכ"ח ובשנית בתרל"ב. אך אליבא דהמהדורות הבאות נערכו שני ביקוריו בשנים תרכ"ו ותרל"ב.
ונשאלת השאלה, אם אכן ביקר בא"י בשנת תרכ"ו, מדוע צריך היה המחבר להוסיף את החוליה של ר' יעקב ליב? ויש ליישב בדוחק, שר' נחום נפטר בתחילת השנה וביקורו של הרבי התקיים בסופה.
ובכן, הרבי משינאווא קיבל את הסידור בשנת תרכ"ו (לדעת המהדורא קמא) או בשנת תרכ"ח (אליבא דהמהדורא בתרא).
ועוד חילוק עיקרי בין המהדורות: לדעת המהדורא קמא "לא ברור אם הרב משינובה החזיר לר' יעקב ליב אחר כך את הסדור, או שנטלו עמו והראה אותו לאביו, הרב מצנז, והחזירו לר' יעקב בעת ביקורו השני בארץ בשנת תרל"ב".
אבל לדעת המהדורא בתרא אין כאן ספק כלל: "חסידים מספרים כי הרב משינאווע נטל את הסידור עמו לגולה כדי להראותו לאביו, בעל ה"דברי חיים" והוא החזירו לרבי יעקב ליב רק בעת בקורו השני בירושלים בשנת תרל"ב".
ברם, בפעם זו תעתעה בו רוח-קדשו של מחברנו, משום שהרבי משינאווא ביקר בארץ פעם אחת ויחידה בלבד, משלהי תרכ"ט ועד תחילת תרל"א! (ראה: "רבנו הקדוש מצאנז", ירושלים תשל"ז, עמ' קכו ואילך; "רבינו הקדוש משינאווא", ר"ג תשנ"ב, עמ' קלט ואילך).
כך שהן קבלת הסידור בשנת תרכ"ח והן החזרתו בשנת תרל"ב, שתיהן מן הנמנעות...
(יתכן ואת המידע המוטעה על שני הביקורים נטל מחברנו מהס' "ארזי לבנון", ירושלים תשכ"ז-תשכ"ח, עמ' מט. אבל גם שם נאמר שהביקור השני נערך בשנת תרל"א ולא בשנת תרל"ב).
אגב כך יצויין, שאף שמחבר הס' "רבינו הקדוש משינאווא" נוכח ללא ספק בחוסר אמינותו ורוב חלומותיו של מחברנו, בכל זאת לא נמנע מלשלב בספרו קטעים וידיעות ששאב מהסיפור דנן (ראה שם בעמ' קמ-קמב).
הקידוש בליל ש"ק
"מרשים במיוחד היה הקידוש שלו בליל שבת. המון סיפורים מתהלכים על הקידוש של ר' יעקב ליב. סיפרו שבעת הקידוש מראהו נשתנה, פניו פני להבים היו וכל כולו כהר געש, שאג כארי וקולו נשמע למרחוק.
"כשהסבו בליל שבת אל שלחנם כל התושבים היהודים באותו רחוב בעיר העתיקה בו גר ר' יעקב ליב, ובהישמע קול נעימתו "יום הששי" שפרץ החוצה, מיד נשתתקו כולם ואזניהם כרויות היו לקלוט את ה"קידוש הנורא", שדומה ומלאכי השרת ירדו ונתאספו לשמעו.
"חסידים ואנשי מעשה היו מתאספים ליד חלונות ביתו לענג את נשמתם מקרוב בקידוש מרטיט לב ומלהיב נפש זה. ואכן התמוגג הלב למשמע הקידוש של ר' יעקב ליב, שנאמר בדביקות, בלהט ובהשתפכות הנפש כשעיניו מביטות אל תוך סדור הרש"ש הפתוח לפניו.
"כשהגיע אל המלים "אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית", נדמה היה כי נפשו כלה לצאת מגופו, מרוב דביקות והתלהבות.
"אמרו, שאנשים נושעו מצרותיהם בשמעם את קידושו".
אכן, ממש מרגש...
אבל מדוע נשמט כל הקטע "החזק" הזה מן המהדורות הבאות?...
לבי אומר לי, שמישהו העיר את תשומת לבו של מחברנו לעובדה, שבסידור הרש"ש שנדפס בתום גלגוליו של הסידור דנן בכלל לא נמצא הקידוש לשבת, לא נוסח הקידוש ולא כוונותיו...
סידור הרש"ש נכסה ונגלה
לפני פטירתו ציוה ר' יעקב ליב לבנו ר' ישראל מה לעשות בסידור הרש"ש. כעבור שלש שנים נפטר ר' ישראל וסוד מקומו של הסידור ירד עמו לקברו.
בימי עשרת-ימי-תשובה של שנת תרנ"ד תקפה על רבי נפתלי הירץ הלוי – רבה של יפו – "התלהטות חשקו להשיג את הסידור. ההרגשה של הימים הנוראים שמילאה את מוחו ולבו הלהיבה את כוספו לראות את הסידור בכוונות התפלה שבו. שנתו נדדה בלילה מרוב חשקו לסידור. הוא כבר מילא את כריסו בספרי קבלה רבים, וחסרונו של הסידור להשלמתם מורגש אצלו ביותר".
מה פשוט יותר מלרכוש עותק מהסידור בישיבת המקובלים "בית אל", כפי שעשו מאות אחרים לפניו ואחריו?! לא! דבר פשוט שכזה לא עלה כלל בדעתו. הוא "מחליט לצאת במיוחד לירושלים ולנסות מזלו בה, אולי ימצא לו הסידור" – כסומא בארובה...
בבואו לירושלים נתקל בלווייתה של אלמנת רבי יעקב ליב, שם החליף כמה משפטים עם רב יוסף חיים זוננפלד ועקב כך החליט לחזור מיד ליפו כדי להזהיר את בני קהילתו ולעוררם להתחזק ביותר בגדרי הצניעות.
בערב יום-הכיפורים נשא דרשה כנגד חבישת פיאות נכריות, בהסתמכו על "כתב ידו של הגר"א" שנמצא ברשותו, שממנו יש ללמוד על התנגדותו של הגר"א לפיאה הנכרית.
הדי הדרשה הגיעו עד לאזניו של רבי יהושע ליב דיסקין, והלה שלח ליפו שליח מיוחד שיזמין את ר' נפתלי הירץ לביתו של הרב דיסקין בירושלים, כדי להביע לו את תודתו.
הזמנה זו הגיעה אליו בד בבד עם הזמנה לסעודת-הודאה בביתו של רבי דוד'ל בידרמן.
נדלג על הפרטיכל המדוייק מכל הדרשות שנישאו בסעודת ההודאה, ונגיע לביתו של הרב דיסקין, שם נודע לר' נפתלי הירץ שהסידור נמצא אצלו "שקיבלו מהראב"ד ר' יעקב ליב לעווי ז"ל לפני מותו". נרשה לעצמנו לתקן קימעא את "שלשלת הקבלה" הדמיונית: לא מר' יעקב ליב קיבל הרב דיסקין את הסידור, אלא מר' ישראל בנו של ר' יעקב ליב.
עד כאן השתלשלות האירועים במהדורא קמא; במהדורות הבאות נשתנתה המציאות כליל:
לא פעמיים נסע ר' נפתלי הירץ לירושלים אלא פעם אחת בלבד, כשקיבל את שתי ההזמנות הנ"ל, לסעודת ההודאה ולביתו של הרב דיסקין – כשהפעם אין הקוראים יודעים כלל לשם מה הוזמן לביתו של הרב (כי מכיון שהיתה רק נסיעה אחת – המקבילה לסיפור הנסיעה השניה – כבר אין מקום לסיפור ההלוויה שגרר את השיחה עם ר' יוסף חיים שבעקבותיה נישאה הדרשה שכתוצאה ממנה קיבל ר' נפתלי הירץ את ההזמנה לביתו של הרב דיסקין לקבל את תודתו על הדרשה...)
ואם בגירסה הראשונה נערכו סעודת ההודאה והפגישה אצל הרב דיסקין אחרי יום-הכיפורים, הרי שלגירסה המאוחרת נערכו שתיהן ימים ספורים לפני היום הקדוש...
מהמהדורה המאוחרת נשמטו, משום מה, הסיפורים ש"סיפרו" הרב מלובלין ורבי נפתלי הירץ בשעת הסעודה. חבל על דאבדין...
בהמשך הסיפור מתגלגלים העניינים ומסתבכים סיפור בתוך סיפור, כשהסתירות הן בין משפט למשפט ובין מהדורה למהדורה; כאן נאמר שהרב מבריסק אומר לר' נפתלי הירץ שהוא הראשון ששומע מפיו על כך שסידור הרש"ש נמצא אצלו, ומקטע אחר למדים אנו שגם ר' יוסף חיים ידע על כך מכבר, ועוד רבים מ"יקירי ירושלים". כאן נאמר שמכיון שהסידור בפיקדון בידי הרב מבריסק לפיכך ניתן הסידור לעיון רק בביתו בלבד, ובקטעים הבאים רואים אנו שלאחרים הוא השאיל את הסידור לביתם לתקופה בלתי מוגבלת...
כאן נותן הוא אך ורק לר' ליב חפץ אבל לא לרעהו ר' י.פ. (שמחמת כבודו לא יכול המחבר לנקוב בשמו המפורש), בגלל שר' י.פ. "פגע ביד ימינו של הרב", הלא הוא רי"ח זוננפלד. אבל בנוסח השני הוא נותן לר' ליב חפץ וגם לרעהו ש.פ. – אף-על-פי שפגיעתו ברב זוננפלד שרירה וקיימת – וכבר הוסר הלוט ועכשיו מותר למחבר לגלות ולנו מותר לדעת, שהכוונה לר' שלמה זלמן פרוש...
מביתו של הרב מבריסק אל הרב אליהו מני
אותו ר' ליב חפץ נתמנה לרבה של יפו, אך "בראותו להיכן הרוחות נושבות שם, חזר לאחר תקופה קצרה לירושלים". אבל במהדורות המאוחרות: "אך לאחר תקופה קצרה חזר לירושלים בטענו: איני יכול להפרד ממורי ורבי הגאון מבריסק אפילו ליום ליום אחד"...
"אלה מקצת דרכיו של ר' ליב ולפיכך זכה איפוא לגילוי של חיבה מצד ר' יהושע ליב ומשום כך נתן בידו את סידור הרש"ש שיהגה בו ובכוונותיו".
ולנוסח המאוחר: "אלה היו מקצת מדרכיהם של רבי ליב חפץ ורבי שלמה זלמן פרוש, ולפיכך זכו להוקרה וחיבה מצד רבם עד כדי כך שהסכים למסור לידם את סידור הרש"ש ולהגות בו ובכוונותיו"...
שלושה ימים לפני מותו, התייחד הרב מבריסק עם הר"ר יוסף חיים זוננפלד במשך כמה שעות, תוכן שיחתם היה ונשאר סוד כמוס, אבל לאחר זמן נודע, שסידור הרש"ש נמסר לר' יוסף חיים על מנת שיעבירו לגדול ולחשוב שבתלמידי ישיבת "בית אל". תואר זה התאים ביותר לרב אליהו מני מחברון.
"כפי שכבר הוזכר, התבטא פעם רבי אליהו מני בחריפות נגד חידוש מסויים של הרש"ש ונענש על כך, ולאחר זמן נראה אליו הרש"ש בחלום והוכיח לו צדקתו... כשקיבל ר' אליהו מני את הסידור הקדוש ובשמעו דבריו של הרב מבריסק ע"י ר' יוסף חיים, נתמלא שמחה גדולה, כי הרגיש בכך אות וראיה שסרה לגמרי הקפדתו של הרש"ש עליו אותו ביטוי שהתבטא בשעתו".
במהדורות המאוחרות נעלם כל זכר לביטוי החריף, העונש, החלום ואף שמחתו של הרב אליהו מני והרגשתו שסרה ממנו הקפדתו של הרש"ש... (אך אל דאגה, מיד נקבל חלום אחר תמורת החלום שנגוז).
השמטת החלום אומרת דרשני!
כד דייקינן שפיר תגדל התמיהה עוד יותר: הקטע הנ"ל נפתח במלים: "כפי שכבר הוזכר". אבל אני בעניי לא הצלחתי למצוא לעיל שום איזכור לענין זה.
נראה לי שכוונתו של המחבר היא לסיפור המובא בספר "חיי הרש"ש" (עמ' עא), על התבטאות חריפה של ר"א מני נגד דבריו של נכד הרש"ש, שכתוצאה מכך אכן נענש על אתר, עד שבא אליו הרש"ש בחלומו ור"א מני פייסו ושב ורפא לו.
כנראה שבשעת כתיבת המהדורה הראשונה הכניס המחבר את הסיפור כפי הבנתו המשובשת (כאילו התבטא ר"א מני נגד חידושו של הרש"ש), וכשעמד על טעותו מחק את הסיפור. אבל נשתכח ממנו שסיפור משובש זה נזכר גם בהמשך, ואיזכור זה לא הושמט מהספר עד למהדורות המאוחרות...
מהרב אליהו מני אל הרב זוננפלד – וההדפסה
"בטרם מותו כתב ר' אליהו מני לר' יוסף חיים זוננפלד, כי הגיע ובא זמנו של הסידור שיופיע ויתגלה בעולם". חד וחלק וקצר.
אך לא כן במהדורות המאוחרות, אחרי שהופיעה רוח הקודש בבית מדרשו של מנדל גרליץ:
"בטרם מותו כתב רבי אליהו מני מכתב דחוף לרבי יוסף חיים זוננפעלד, בו הודיע קצרות על חלום נפלא אשר חלם בלילה.
"הנה ועומד לפניו רבו הגאון הקדוש רבי רפאל חיים אבולעפיה ולידו ישיש אחר, רבי רפאל חיים הראה לרבי אליהו באצבע על הישיש, ואמר: באתי אליך עם מורי ורבי מרן הרש"ש כדי להודיעך שהגיע הזמן שהסידור יצא לאור עולם, ונא להזדרז בזה"...
ואכן, הסידור הוכן לדפוס ב"זריזות" רבה ועצומה, במשך אחת-עשרה שנה... ורק אז הובא לדפוס בירושלים...
הסיפור מסתיים בפענוח "תעלומת בגדי השבת" שאותם לבש הרב חיים ברלין בשעה שבאו אליו לקבל את "הסכמתו" להדפסת הסידור:
"בשל זכות זו שהסידור יימצא בביתו ויתירה מזו שהוא אשר יזכה ליתן הסכמתו על ההדפסה".
במהדורות המאוחרות נוסף משפט, שהמתעסקים בהדפסה "דרשו את הסכמתו ואישורו שההדפסה הותאמה והושוותה בדיוק נמרץ לכתב היד".
זו כמובן תוספת שיקרית למסכת השקרים המסועפת שנטוותה עד כה, שהרי אין באותה הסכמה שום רמז לכך שנערכה השוואה בין כתב היד לבין הדפוס.
בנוסף לכך, לא בהסכמה זו וגם לא בשאר ההסכמות נאמר שהסידור נדפס מכתיבת יד קדשו של הרש"ש, וגם לא בשער הסידור או בכל מקום אחר שבו.
שהרי הדבר ברור כשמש, שלא היה להם למתעסקים בהדפסה שום כתבים שכתב הרש"ש בעצמו!
ויתירה מזו: "נודע שסידור הרש"ש, יש סידור הארוך ירושלמי, וסידור הקצר מארם צובה. והנדפס הוא סידור הקצר" ("חיי הרש"ש" עמ' צח, כנראה מדברי הריא"ז מרגליות ע"ה).
כלומר: הסידור שנדפס בסוף "הגלגולים" הדמיוניים כלל איננו "הסידור הירושלמי" המקורי, אלא "הסידור הקצר" שהורתו ולידתו בארם צובה ולא הרש"ש כתבו...
ס י כ ו ם :
הרש"ש מעולם לא שלח את מהרי"ט אלגאזי לשליחות באשכנז, וכמובן שלא הפקיד בידיו את סידורו באותה שעה (שלא היתה).
הסידור לא היה בפרנקפורט אצל הרב ר' נתן אדלר ובעל ה"הפלאה", לא אצל בעל ה"חתם סופר" ולא אצל רבי עמרם חסידא. ומכיון שכך, לא היה גם אצל רבי יעקב נינייו שלא העבירו לאדמו"ר מבעלז, לא אצל ר' ישעיה ברדקי וגם לא אצל האחים ר' נחום ור' ליב לוי. הם כמובן לא השאילוהו לאדמו"ר משינאווא שלא הראהו לאדמו"ר מצאנז.
הסידור לא התגלגל אל הרב רי"ל דיסקין מבריסק שהוא לא הראהו לר' נפתלי הירץ הלוי ולשאר "יקירי ירושלים", וגם לא העבירו לרי"ח זוננפלד ולרבי אליהו מני.
כאמור לעיל, סידור זה לא הגיע לביתו של הרב חיים ברלין וגם לא סידור זה הוא שנדפס סוף סוף בשנת תרע"א.
מה כן היה?
בשנת תקנ"ו יצא רבי חזקיה יצחק שרעבי – בנו של הרש"ש – בשליחות חברון לתוניס (ושאר ערי צפון אפריקה), והוא הוליך בידיו את "סדר התפלות על פי הכוונות מכתב יד אביו". ומאז נתפשט סידור הרש"ש בקהילות צפון אפריקה ("תולדות חכמי ירושלים", ג, עמ' 206, מקונטרס "חלקת מחוקק"; "שלוחי ארץ-ישראל" עמ' 155. 603).
אגב כך נמצאנו למדים שוב ושוב, שתוכנו של הסידור מעולם לא נשמר כסוד כמוס, וכל מי שחשקה נפשו לעיין בו היתה לו הרשות והיכולת.
יתכן וידיעה קצרה זו היא שהעניקה למחברנו את ההשראה הראשונית לצאתו של סידור הרש"ש את ירושלים באמתחתו של שד"ר, ומכאן לשזירת מסכת גלגולי הסידור ברחבי אירופה.
אם ראינו לעיל שכמה סיפורים בדויים ממסכת זו נלקטו לספרים אחרים, ראוי גם לציין שתקציר המסכת כולה שולב בספר "הרש"ש הקדוש וישיבת בית-אל" [ראש-העין?, תשמ"ח], בפרק "גלגולו של הסדור ברחבי אירופה" (עמ' 146-110).
מסיפור לסיפור...
בספר 'חיי הרש"ש' הנזכר לעיל, מובא (בעמ' עא-עב) סיפור בשם "גילוי אליהו", שמקורו בס' 'יששכר וזבולון' (ירושלים תרע"ג דף לז, א-ב). לפנינו מקורו הראשון ללא הרחבת הלשון שבהעתקתו הנ"ל:
מעשה היה ברבינו החסיד רב שר שלום [הרש"ש] זצוק"ל זיע"א. בכל עת היתה אשה אחת משרתת אותו בבית אל ומביאה לו כוס אחת קהווה. פעם אחת הביאה לו שני כוסות בבת אחת. אמר לה: למה הבאת ב' כוסות? אמרה לו: הבאתי לכת"ר ולאיש שיושב עמך. אמר לה: תדעי שזה האיש הוא אליאו ז"ל, אבל לא תגלי לשום אדם. אמרה: גם אני איני מגלה סוד זה, בתנאי שתהיה ערב לי שאזכה לגן-עדן בשכונתך. אמר לה: טוב.
ובעת פטירתה באו לקבור אותה ולא יכולין לזוז אותה ממקומה. ואז בא הרב ש"ש זצוק"ל ולחש באזניה ותיכף הקימו אותה.
מזה למדנו שזכה לגילוי אליאו ז"ל. ואפילו האשה זכתה לראותו שהיא צדקת.
עד כאן לשון המעשה.
באותו ספר לא נרשם מקורו. ואנחנו תמהים: האשה ודאי שמרה על הסוד הזה עד יומה האחרון. הרש"ש עצמו ודאי שלא סיפר את הסיפור לאיש. אז מיהו זה ואיזהו שגילה את הסוד ברבים?!
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
