כפר חב״ד
עשרה מאמרות - קובץ זכרון
"קונטרס התפלה" – מאה שנה
ארבעה קונטרסי ההדרכה כתב אדמו"ר הרש"ב עבור אנ"ש וה"תמימים": 'קונטרס התפילה', 'קונטרס עץ-החיים', 'קונטרס העבודה' ו'קונטרס ומעין'. 'קונטרס התפילה' הוא הראשון מביניהם שנתפרסם ברבים, שאותו מסר אדמו"ר הרש"ב נ"ע לתלמידי "תומכי תמימים" בחודש טבת תר"ס (ולגירסה אחת: בחודש חשון), באמצעותו של מנהל הישיבה – הוא אדמו"ר הריי"צ נ"ע – ובמעמדם של שני המשפיעים, הרה"ח ר' חנוך הענדל ז"ל והרה"ח ר' שמואל גרונם ז"ל.
מבחינת תוכנו לא נועד הקונטרס לתלמידי הישיבה בלבד, אבל להקמתה של "תומכי תמימים" – כשנתיים לפני כן – היה חלק מכריע ב"התעוררות ועילוי כללות מצב אנ"ש, לקרבם אל ענייני עבודה שבלב זו תפילה בהתבוננות ומתינות" (כדברי אדמו"ר הריי"צ בפתיחת הקונטרס), ומתנה זו לתלמידים היתה מעין "פרס ואות לקירוב הדעת" (כאמור ב"תולדות התמימים").
קונטרס זה, הגם שקטן הוא בכמותו, אבל כל כיבשונה של עבודת החסידות נכלל בו, ואדמו"ר הריי"צ אף הגדירו (ב'פתיחה' הנ"ל) כ"מורה דרך להמציא מזור ומרפא לתחלואי הנפש, ולפתח את הכחות והכשרונות על-פי העבודה האמיתית".
להלן נפרוש את קיצורו של הקונטרס, אך לפני כן נתעכב על נקודה אחת שיש לתת אליה את הלב; הרבי מדגיש חזור והדגש בתוקף, שההתבוננות בתפילה צריכה להיות התבוננות בפרטים דוקא, ולא התבוננות כללית. והוא גם מבאר באר היטב על מה ולמה.
אדמו"ר האמצעי בספרו "שער היחוד" (הנקרא גם "קונטרס ההתבוננות") מבאר גם הוא את הכרח ההתבוננות בדרך פרט דוקא, ומוסיף: "וכאשר מקובל היה א"א מו"ר [אדמו"ר הזקן] ז"ל נ"ע בדבר זה מפי הרב המגיד ז"ל בפירוש גמור, וכך שמעתי מפיו ז"ל".
ומהרה"ח ר' אליעזר הורביץ ע"ה (בנו של הרה"ח "ר' איטשע מתמיד" הי"ד) שמעתי, ששאלה עקרונית זו עמדה במרכז הפולמוס בין אדמו"ר האמצעי והרה"ק ר' אהרן מסטרושילא, שאדמו"ר טען בתוקף לחיוב ההתבוננות בדרך פרט דוקא, ואילו הרה"ק הנ"ל צידד בשיטת ההתבוננות בדרך כלל (שהיא קרובה יותר לעורר את ההתפעלות, כשיטתו הידועה).
אם-כן, דרך זו היא מאושיות שיטת חב"ד, לכן עמדו על כך רבוה"ק בכל כחם שלא יסטו ממנה (ביאור לענין ה"התבוננות פרטית" שבקונטרס זה, נדפס גם באג"ק מוהריי"צ, ח, עמ' קצט-ר).
ומכאן לגופו של 'קונטרס התפילה'; בפתיחת דבריו מבאר הרבי את הסיבה לכתיבת הקונטרס, שהיא מפני ש"כל אחד ואחד מאנ"ש שואל ודורש איך מתפללים ובמה עובדים את ה' בעבודה שבלב זו תפילה", לכן משיב הוא להם על-פי האמור בכתבי הדא"ח של רבותינו הק' "אשר דבריהם דבר ה' אלקינו יקום לעולם, וחיים וקיימים כמאז כן עתה", וניתן למצוא בדבריהם הוראות גם לדורות המאוחרים "לפי העת והזמן דעכשיו, אשר נתמעטו הלבבות". ובאורם יאירו נפשותינו ב"אור חיי החיים האמיתיים – אשר זה היה כל ישעם וחפץ נפשם, להחיותנו ולהאיר בנפשנו אור וחיות אמיתי, ומסרו נפשם ממש על זה, כידוע לכל היודעים קצת מענייניהם".
סוגי התבוננות רבים ושונים נתבארו בדא"ח, ובכחן לפעול התפעלות השכל ודביקותו באלקות, ואז יאיר אור השכל גם בלב ויפעל בו ביטול עצמותו – או שמחה עצומה – בהתאם לסוג ההתבוננות.
עיקר כוונתה של ההשגה היא, שיתבונן בה האדם בשעת התפילה בהתבוננות בפרטי פרטים דוקא, ולא התבוננות בכללות הענין שהיא הארה בדרך "מקיף" גרידא, הארה שאינה מביאה להתפעלות. ואפילו אם יתפעל מהתבוננות מעין זו, אין היא אלא "דמיון כוזב" בעלמא שהוא בר-חלוף, ואין להתפעלות זו שום השפעה לא ב"סור מרע" ולא ב"עשה טוב", וגם לא בהכנעת מידותיה של הנפש הבהמית.
גם ההתפעלות הנובעת מאמצאת פירושים וחידושים בשעת התפילה – אפילו אם תפעל בו התרוממות הנפש והתעלותה מן החומריות – גם זה לא יתקיים יותר משעות ספורות או אפילו יום תמים, אבל מידותיו של האדם ומעשיו לא ישתנו עקב כך לטובה.
בפרט הצעירים הם אלו שצריכים לברוח מדרך זו כמטחווי קשת, מכיון שהיא תשריש בהם דמיונות והברקות של שקר, שימנעו מהם את הקליטה האמיתית ולא יוכלו לפעול ישועות בנפשם.
רק היגיעה בתפילה – יגיעת נפש ויגיעת בשר – שהיא יגיעת המוח בעיון ובהעמקה באריכות ההתבוננות דוקא, זוהי העבודה האמיתית, שממנה תבוא ההתפעלות הרצויה במוח ובלב, והענין האלקי יורגש בלבו ויחקק בפנימיותו.
מכאן מסתעף ההבדל בין "התפעלות עצמית" להתפעלות הבאה רק מתמצית ההתבוננות ומסקנתה (ה"בכן"), שהראשונה פנימיות ובבחינת "גדלות", והשניה חיצונית ובבחינת "קטנות". זו בת-קיימא וזו בת-חלוף.
ובנקודה זו, כשהמעיין בקונטרס מהרהר בלבו: "איפה אני ואיפה הן ההתבוננות וההתפעלות", אומר לו הרבי כדברים הללו:
"ואל יאמר האדם, איך יבוא לכלל עבודה זו?! הנה זהו כאשר לא ניסה עדיין לגשת לעבודה אמיתית זו, נדמה אליו אשר הדבר רחוק ונפלא ממנו.. [וזו] תחבולת היצר שאינו רוצה בעבודה כזו.. וזורק בו טיפה מרה משפלות של שקר, לאמר: איך תבוא לעבודה גדולה שאינה מערכך כלל?! ולמה תתייגע על דבר נעלה מאתך?! אבל באמת לא נפלאת היא ולא רחוקה היא כלל, אדרבה, קרוב הדבר לכל מי שיש לו מוח ולב.. (ובפרט אשר בחסדו חסד עליון, הנה הוא יתברך נדרש לכל הדורשים אותו באמת).. בודאי צריכים לזה יגיעה רבה, אבל לא נפלאת היא ממנו כלל וכלל.. ועל-ידי יגיעה, בנקל לו לבוא לזה.. והיינו שיעשה לו עת וזמן להתבודד ולהעמיק דעתו היטב באיזה ענין בדא"ח.. ובריבוי ההרגל במשך הזמן יבוא לו בנקל בשעת התפילה להאריך ולהעמיק בהתבוננות.. שיאיר האור במוחו ולבו.. ולפעול ישועות בנפשו"..
מכאן עובר הרבי ל"רעה החולה שרבים מאנ"ש נלכדים בה", שעיסוקם רק בסוגיות העמוקות שבדא"ח ("בעצמות אור אין-סוף במדריגות שלפני הצמצום"), ואילו ה"עניינים הנמוכים" – כהגדרתם – כגון "יש מאין", "ממלא וסובב" ועבודת המלאכים האומרים 'קדוש', אינם ראויים בעיניהם שיעסקו בהם!
גישה זו נובעת מהעדר הביטול וההתמסרות לדברי רבותינו הקדושים ולתורת אמת שבפיהם, וכתוצאה מכך הם שוגים גם ב"השכלותיהם", מגלים פנים בפנימיות התורה שלא כהלכה, ומגשמים את ההשגה האלקית שבדא"ח.
שיטה שגויה אחרת היא של אלו שעיסוקם בדא"ח הוא אמנם בדרך הנכונה והטובה, דא עקא, שתפילתם היא ככל האדם ללא יגיעה והתבוננות. כמובן שאין זו עבודה כלל, וכל יגיעתם בדא"ח היא לריק ח"ו, היות והעדר התפילה הוא העדר החיות בלימוד התורה וקיום המצוות, ובאם ענייני הדא"ח אינם נחקקים במוחו ובלבו בשעת התפילה, הרי הם נשכחים ואובדים ממנו, מתמסמסים והולכים, וכל יגיעתו בלימוד וידיעת האלקות היו לבטלה ח"ו.
רק כשהפרטים נחקקים בעצמותו בעבודת התפילה, יש להם קיום נצחי והאדם נמצא תמיד בבחינת קירוב לאלקות. וגם זיכוך המידות ובירורן – שלשם כך ירדה הנשמה לגוף – נעשה רק על-ידי העבודה והעמקת הדעת התפילה. "נשמות גבוהות" יכולות לפעול את בירור המידות גם באמצעות ידיעת והשגת אלקות בלימוד הדא"ח, אבל רוב הנשמות זקוקות בנוסף לכך גם לעבודת התפילה, ולהן לא די אפילו באם יגיעו להתפעלות מלימוד זה, כי גם זו התפעלות שאין לה קיום.
ולא זו בלבד, אלא יתכן שבסיום הלימוד תהיה התנהגותו באופן הפכי לחלוטין, בהרחבת הפה וניבולו בהוללות וליצנות, ומכאן קצרה היא הדרך לנפילה הסופית ר"ל, שהרי הרע שבנפשו לא ניזוז ממקומו, הלימוד לא פגע בו ולא נגע, ואפשר שאדרבה, נתחזק עוד יותר בגסותו וגאוותו שהן אבות הטומאה ומקור המידות הרעות.
העבודה בתפילה אפשרית גם בהתבוננות ב"עניינים נמוכים", ובלבד שתהיה באריכות ובהעמקת הדעת. והתשוקה לאלקות שתתעורר בלבו תביא לחיות פנימית ועצמית בקיום התורה והמצוות, והוא יהיה קרוב לאלקות בכל ענייניו.
מכאן עובר הרבי ל"טכניקה" של התפילה וההכנות אליה, שהם חמשת כללי היסוד הידועים:
א] לסלק מדעתו את כל הטרדות (וגם שיטות הסילוק מוצעות כאן, וביניהן: לשהות במשך כל התפילה במקום אחד דוקא), ורק אז יתעטף בטלית ויניח תפילין, ויתרכז רק בענין התפילה.
ב] כשהוא עטור בטלית ובתפילין, טרם שיפתח בתפילה, יחשוב ענין בדא"ח, לפחות במשך חצי שעה, וגם זה במקום אחד ולא תוך כדי הילוך ושוטטות.
ג] לעתים מזומנות יערוך חשבון בנפשו ויבוא לשפלות וכובד-ראש, ואחר-כך ילמד דא"ח כדי שיתפלל בשמחה.
ד] ואם עדיין אינו "כלי" לאור האלקי, יעורר בתפילה עצמה רחמי שמים על נפשו, וה' ברחמיו יפתח את מוחו ולבו לעבודתו יתברך.
ה] לפני תפילת שמונה-עשרה יתבונן בהתבוננות קצרה – אבל בהתקשרות! – בגדלות הבורא שלפניו עומד הוא עתה בתפילה, ש"ביטול" זה הוא עיקר עניינה של תפילת שמונה-עשרה.
הצרה האמיתית היא עם אלו שמוצאים ענין בשמיעת דא"ח, ואפילו מתפעלים ממנו במקצת, אבל בזה נגמר הענין; לימוד מעמיק ועבודת התפילה – ממנו והלאה. כמובן שלאדם כזה אין חיות בתורה ומצוותיה, הדברים הטובים נעשים כ"מצות אנשים מלומדה" גרידא, חומריותו ומידותיו אינם מזדככים ואחריתו מי ישורנה.
אבל גם הוא אל יאמר נואש לנפשו, ורפואתו היא בהתעוררות תשובה אמיתית מתוך התבוננות במעמדו ומצבו, וגם בתעניות וסיגופים, ושבירת החומר תעשה אותו ל"כלי" הראוי להשראת האור האלקי.
ומכאן למחלה אחרת, שהיא תופעה תמוהה כשלעצמה: כיצד יתכן שאפילו אצל עובדי ה' במוחם ולבם בתפילה, תמצאנה לעתים מידות מגונות? הסיבה לכך היא, שאותו אדם אינו מכיר את עצמו ואת פרטי מידותיו הרעות, וכשהוא מתעורר בתפילה למאוס ברע, חושב הוא על הרע הכללי, ה"קוסמי", ושוכח על הרע הפרטי שבנפשו שלו, ואין הוא מתמודד עמו כלל.
לקראת סיום הקונטרס פונה הרבי אל "הצעירים אשר לא למדו דא"ח כל צרכן לידע פרטי ענייני ההתבוננות על בוריים", ומזהירם שלא יזדרזו להעפיל ולטפס בסולם ההתבוננות טרם זמנם, כי לא ישיגו אלא דמיונות שוא של התבוננות והתפעלות, ותשתרש בהם תכונת ההטעיה העצמית.
עליהם להיות בטלים ונכנעים להוראות מדריכיהם המנוסים, ועבודת התפילה שלהם צריכה להיות כפי שנתבאר בסעיף הראשון של ההכנות: להסיר את הטרדות, להתפלל במקום אחד מתוך הסידור במתינות גדולה ובכוונת פירוש המלות (וזו הדרך גם ל"גדולים" שאינם יכולים להתפלל תמיד בגדלות המוח והלב).
ומה שצריכים הכל לזכור, מקטנם ועד גדולם, הוא החיוב בקבלת עול מלכות שמים, לעבדו בעבודת עבד נאמן, לדקדק במעשה המצוות ובכל דבר שעושה, וגם לפקוח עין על מידותיו.
בסיום דבריו מעתיק הרבי את הוראותיו של אדמו"ר האמצעי לגבי התפילה והתורה, שגם בעלי-עסקים שאינם יכולים להאריך בתפילה בכל יום, תהיה עבודתם בהגבלת הנהגתם קודם התפילה שלא לדבר בענייני עסקיהם באותה שעה, לימוד מעט, ולהתחזק בתפילה במתינות – "וכל מה שיאריך בתפילה אפילו רגע יותר – הרי זה כקונה חיים לנפשו על כל היום"!
ובנוסף לכך קביעות עתים בכל יום ללימוד הלכה למעשה בשו"ע אדמו"ר חלק אורח-חיים, וכן לימוד ספרי מוסר המיוסדים על המדרשים והזוהר "לעורר את הלב לאהבת ה' ולתורתו ועבודתו יתברך".
"ואתם אהוביי אחיי ורעיי – מסיים הרבי – שימו לבבכם היטב אל כל הדברים הנ"ל ותחוסו על נפשכם ללמוד לדעת את ה' בלימוד הטוב בעיון.. לימוד על-מנת לעשות דוקא.. בעבודה אמיתית שבמוח ולב בתפילה, לפעול ישועות בנפשם.. ולהוסיף אור וחיות בקיום התורה והמצוות, והיה לבבנו שלם ואמת עם ה' אלקינו בכל פרט ופרט. והשי"ת יהיה בעזרינו ויאיר עינינו באור אמיתית תורתו ועבודתו יתברך, אמן כן יהי רצון"!
* * *
משעה שנתפרסם 'קונטרס התפילה' נקבע הוא להיות ה"שולחן ערוך" של עבודת החסידות בכלל ועבודת התפילה בפרט; בחודשים הראשונים לצאתו את רוסיה, כתב אדמו"ר הריי"צ ממקום מושבו בריגא מכתב כללי "אל ידידינו אנ"ש ותלמידי התמימים די בכל אתר ואתר" (אג"ק, ב, עמ' יט-כ), מכתב ובו ההכרזה כי "יסוד החסידים ועמוד החסידות היא העבודה בפועל בקנין מדות טובות.. הבאים ע"י ההתעסקות בעבודה שבלב זו תפילה, אשר זהו עיקרא ושרשא דכולא", לשם כך זקוקים הכל להדרכה טובה, אשר על כן:
"הנני פונה במכתבי זה אל כל אחד ואחד מאנ"ש והתמימים יחיו ביחוד, בכל אתר ואתר, כי ילמדו את המאמר קונטרס התפלה בחבורה, וכן כל אחד לעצמו, עד כי יהיו הענינים האמורים בו שגורים בפיו וקבועים במוחו ולבו, ויהיה קביעות לכל אחד ואחד ללמדו (גם בהיותו בקי בו) פעם בחודש במתינות, וגם אז טובים השנים מן האחד".
ובמכתבו לכמה מתלמידי הישיבה (אג"ק, ט, עמ' לא-לב), מבטא זאת אדמו"ר הריי"צ בתוקף ובבהירות חד-משמעית:
"הנה עיקר הגרם בנזקין הוא העדר עבודת התפילה בסדר המסודר מאת הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע בעבודה שבלב זו תפילה.. והרוצה לעבוד את הוי' בדרכי העבודה שבלב על-פי הסדר המסודר מאת הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק', לגרש את הרע הגלוי והטמון, וגם להכיר את מי שאמר והיה העולם על-ידי עבודת התפילה כפי האמת – ילמוד קונטרס העבודה וקונטרס התפילה, ויעמוד על אמיתת הדברים".
גם אצל רבינו זי"ע מצינו, שבדברו אודות חשיבות עבודת התפילה ומעלתה, מתבטא הוא (באג"ק יד, עמ' פב), שהיא מהיסודות והעיקרים של התורה והמצוות, תורת הנגלה ותורת החסידות וההידור בקיום המצוות, כמבואר בכ"מ בדא"ח, ומהם בלקוטי-תורה (פ' בלק ע, ד) וב'קונטרס התפילה' בארוכה.
כך גם הורה הרבי למי שרצה להתחיל את עבודת התפילה (אג"ק יג, עמ' תצג): נכון הדבר במאד, אלא שמתחילה ילמוד איזה פעמים קונטרס התפילה (עכ"פ עניני העבודה אשר בו), ובזמן הראשון ינהוג בהנ"ל בתפילה שבת-קודש.
את ה"בכן" של שיחותיו ומאמריו – לחסידים בכלל ול"תמימים" בפרט – תימצת הרבי באחד ממכתביו לתלמידי ישיבת "תומכי תמימים" (אג"ק כג, עמ' עט-פ): "הוספה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, נגלה וחסידות, הוספה ביראת ה' ובאהבת ה'.. ובכדי שתבוא האהבה והיראה בפועל ועד למעשה בפועל – הרי זוהי עבודת התפילה, וכמבואר בארוכה (והאופנים בזה לכל אחד ואחד) בקונטרס התפילה, בקונטרס העבודה ובכ"מ".
פעמים אין ספור הדגיש הרבי בשיחותיו שגם בזמננו נתבעת עבודת התפילה כבשנים קדמוניות, ונזכיר כאן רק שתיים מהשיחות – בגלל הפירסום המיוחד שניתן להן בשעתן – שבהן נתבעים להתנהג כפי הנדרש ב'קונטרס עץ-החיים' (שבסופו מעורר הרבי שילמדו ב'קונטרס התפילה' שיצא מכבר, ושיהיה לימודו על-מנת לעשות דוקא).
[א] בשבת פרשת וירא תשל"ז התייחס הרבי לכך שהתביעות הנשמעות ממנו בזמן האחרון הן בעיקר לענין ה"מבצעים" ולא לענין לימוד הנגלה, החסידות ועבודת התפילה, וישנם הטוענים שנשתנו העתים, שידעו שזה שקר מוחלט מעיקרו – והרי ישנו 'קונטרס עץ-החיים', שבו נתבעים תלמידי הישיבה להתעסק בנגלה, בחסידות ובעבודת התפילה.
אחרי אותה שבת ניתנה הוראת מטעם מזכירות הרבי, לפרסם את השיחה ולהתוועד באופן המבואר בה, אגב קריאת מכתבו של אדמו"ר הרש"ב הנדפס ב'קונטרס עץ-החיים'.
[ב] בהתוועדות אחרון-של-פסח תשל"ו הקדיש הרבי שיחה מיוחדת לישיבת "תומכי תמימים", שתלמידיה נתבעים להתעסק – בנוסף ללימוד הנגלה – גם בלימוד החסידות וכן "השתדלות ויגיעה בעבודת התפילה, ואריכות התפילה", והרבי הוסיף והדגיש שזו "תשובה ברורה לאלה הטועים וטוענים.. שעיקר ההתעסקות כעת צריכה להיות דוקא בעניינים אלו [ענייני הרבצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה], ובשביל זה יש לגרוע ח"ו מזמני לימוד התורה, עבודת התפילה.. וכאילו שבזה נשתנו ח"ו העתים – הנה עליהם לדעת, שתכניתה של הישיבה המבוארת בקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר נ"ע – מייסד הישיבה ונשיאה הנצחי – היא נצחית, לכל הזמנים ולכל המקומות".
בחודש כסלו תשל"ז פנה "מרכז הישיבות תות"ל" אל הרבי, בבקשה להדפיס את השיחה הזו, ו"כ"ק אדמו"ר שליט"א – כותב הרש"ג ע"ה – נענה לבקשתינו, ובמהירות נפלאה הגיה והוסיף עליה הערות, ות"ל יצאה לאור הדפוס".
השיחות המודפסות נשלחו לישיבות חב"ד ברחבי תבל, בצירוף בקשתו של הרש"ג שיבארו לתלמידים באופן המתאים, ושיודיעו לו את פרטי הפעולות הטובות שעשו בענין זה "כדי למסור לכ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א, שבטח יתענג מזה".
* * *
יש לציין, שמבין ארבעת ה'קונטרסים', 'קונטרס התפילה' הוא היחידי שבא בדפוס עוד לפני בואו של אדמו"ר הריי"צ לארצות-הברית; על ההכנות להדפסה בחודש טבת תרפ"ד, למדנו ממכתבו של הריי"צ לרה"ח ר' יהודה ליב רסקין הי"ד (שהיה אז בוורשא), שבו כותב לו הרבי: "על דבר שאלתו אודות הקונטרס מה יהיה כתוב על השער: "קונטרס התפלה" מאת כ"ק אדמו"ר אור עולם, נזר ישראל ותפארתו, כקש"ת מוהר"ר שלום דובער זצוק"ל נבג"מ זי"ע, מליובאויטש" (אג"ק, יד, עמ' רסה. בהמשך נותן לו הרבי הוראות טכניות נוספות בקשר להדפסת הקונטרס והפצתו. כדאי לדעת, כי גם בשנת תרפ"ב עמד הריי"צ בקשר מכתבים עם רי"ל רסקין בדבר הדפסת דרושי דא"ח של הרש"ב, ואז היה רצונו שההדפסה תהיה באותיות הכתב דוקא! ראה: אג"ק, יג, עמ' פג-פד).
ואכן, בה בשנה יצאה ההדפסה לפועל, בדפוס ראם שבווילנא; נוסח השער הוא זה האמור במכתבו של , והמעניין ביותר: סוג האותיות, גודלן, אורך השורות, מספרן בכל עמוד וגודל הדף – הכל זהה לחלוטין לאלו שב'תניא' מהדורת תר"ס, שנדפס גם הוא באותו בית-דפוס! והלא דבר הוא...
במהדורה זו לא נדפסו ה'קיצורים' שעשה אדמו"ר הריי"צ, וה'קונטרס' עדיין לא נחלק לפרקים כלל; כל אלו נתחדשו רק כשהחלו בהדפסת ה'קונטרס' בחוברת השביעית של 'התמים' – בשלהי שנת תרצ"ז – וזאת כ"תשורה מיוחדת במינה", לרגל "חג היובל שנת הארבעים" להתייסדותה של ישיבת "תומכי תמימים".
ולא הספיקו להדפיס (בחוברת השביעית והשמינית) אלא עד אמצע האות החמישית, ואז נפסקה הופעת 'התמים' עם פרוץ המלחמה העולמית. לראשונה נדפס ה'קונטרס' הערוך בשלימותו רק בחודש חשון תש"ב, בברוקלין, על-ידי "אגודת חסידי חב"ד העולמית". למהדורה זו ניתוספו ארבעה עמודי פתיחה מאדמו"ר הריי"צ (בפקסימילה מגוכתי"ק), ובעמוד נוסף – פקסימילה מגוכתי"ק של אדמו"ר הרש"ב.
בקיץ שלאותה שנה נדפס 'קונטרס התפילה' על-ידי פליטי חב"ד שהגיעו לשנגהאי שבסין ("'ועד הדפסת דא"ח' אצל ישיבת 'תומכי תמימים דליובאוויטש' שנגהי"), גוף ה'קונטרס' הוא צילום ממהדורת וילנא תרפ"ח, בראשו ניתוספו חמשת עמודי הפקסימילה ממהדורת ברוקלין, ובסופו ה'קיצורים' – אבל רק אלו שנדפסו ב'התמים', דהיינו לארבעת הפרקים הראשונים בלבד!
* * *
בין החידושים "הלכה למעשה" שב'קונטרס התפילה', מצינו את האמור באות יא (עמ' 25-24), שהדברים האמורים בזוהר שבכל לילה צריך להיות ממארי דחושבנא (בתיקון חצות) לא נאמרו אלא לצדיקים שהם בדוגמה שלמעלה, אבל לכל אדם די באם ינהג כן רק לעתים. וגם – נאמר שם – שיהיה ביחידות דוקא ולא בפני אדם.
והחידוש שבכך הוא, שהרי מדברי אדמו"ר הזקן בתחילת השו"ע משמע, שזו הדרך הראויה לכל אדם ירא-שמים ולא לצדיקים הגדולים בלבד, כך משמע גם מדבריו ב"הערה לתיקון חצות" שבסידורו, ושם נאמר גם שיש "להסיר את מסוה הבושה" ולערוך 'תיקון חצות' במנין!
באגרות-קדשו של רבינו זי"ע (יד, עמ' קטז) מצינו שמתייחס לענין זה – בעיקר, כנראה, לפרט של שייכות 'תיקון חצות' לצדיקים – וכותב: צ"ע אם יש לפרסם [בקובץ מנהגי חב"ד, את] האמור בקונטרס התפילה!
הרי אלו דברים שאדמו"ר הרש"ב כתבם ומסרם לרבים על-מנת ללמוד ולעשות, אדמו"ר הריי"צ הדפיסם וציוה שלכל אחד ואחד תהיה קביעות ללומדם, אדמו"ר זי"ע הדפיסם שוב ושוב ועורר ברבים אודות העיסוק בהם, ואחר כל זאת "צריך עיון" אם לפרסם דבר שנאמר בהם במפורש?!
אלא, מלמדנו רבינו, יש הבדל בין דבר – אפילו מפורש – כשהוא מצוי במקורו בין השאר, לבין אותו דבר כששולפים אותו ממקורו, עושים ממנו "מציאות" לעצמו ומנופפים בו כסיסמה וכ"מנהג חב"ד"!
יזכנו ה' ללכת בדרך שהורונו רבותינו הקדושים ולכוין לרצונם.
(כפר חב"ד גל' 886)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
