לפני ימים ספורים פרסם ר' מנדי גרוזמן את הטור המלבב "תגידו, מה רע בקסקטים?". הטור נכתב בקלילות ובשנינות, קצר ולעניין. ואני לא באתי אלא להוסיף לו את האריכות המאפיינת את מאמריי וגם מעט כובד ראש...

לא לצאת לקרב נגד המגבעות (פן יאמרו לי "טול קורה מבין עיניך"...), אלא להפך בזכותם של הקסקטים, שחביבים היו בימי האבות ובימי ילדותנו, ועתה נדחקו לקרן זווית ודורש אין להם.

●

מספר הרה"ח ר' ישראל דזייקובסון בספרו 'זכרון לבני ישראל' (עמ' קצ-קצא), בשם הרה"ח ר' טוביה בעלקין:

בתחילה נשאו היהודים כובעים עגולים לראשם, ללא מצחיה ("קאזיראק"), והיו יכולים בכל עת לישא עיניהם למרום ולראות "מי ברא אלה". אחר-כך, כאשר המלכות הרשעה דרוסיא גזרה שילבשו כובעים עם מצחיה, היה זה כדי להסתיר על ה"שאו מרום עיניכם". אך אף-על-פי-כן, כשהיה האדם טרוד והכובע סבב ונטה הצדה, לא הייתה המצחיה מסתירה והיו יכולים לישא עיניהם למרום ולראות "מי ברא אלה". התחכם השטן והמציא לבוש הנקרא "שליאפע" בלשון רוסיא [היא המגבעת], למען אשר לכל מקום שתסבב אותו יסתיר על ה"שאו מרום עיניכם" ולא יראו "מי ברא אלה".

חסיד בקסקט

הרה"ח ר' חיים בנציון רסקין (תרכ"ד-תרצ"ט)

ממשיך הרב דזייקובסון ומספר, שכשנסע מארה"ב בשנת תש"ו – בשליחותו של אדמו"ר הריי"צ – לפגוש באירופה את אנ"ש שיצאו אז מרוסיה, הנה, הרה"ח ר' ניסן נמנוב – שהשפעתו ברוסיה הייתה ביתרון על כל אנ"ש – הזהיר את כל אנ"ש באזהרה חמורה, שלא ללבוש כובע חלילה!

●

הקסקט היה אחד מאביזרי הלבוש האופיינים ליהודי רוסיה – בפרט החרדים והחסידים שבהם – ולא בנקל באה להם לחסידי חב"ד המרתו בכובע אירופאי, שסימל את המודרנה ואת "הנחות העולם", שפסולים היו אצל החסידים.

על תופעה דומה שאירעה כעשרים שנה לפני ההגירה הנ"ל של שנת תש"ו, מסופר בעיתון 'כפר חב"ד' (גל' 923), על הרה"ח ר' מנחם צבי ריבקין שנולד בתקופת אדמו"ר מוהר"ש והיה מהנוסעים לאדמו"ר מוהרש"ב ואדמו"ר מוהריי"צ:

אחרי שכיהן ברבנות בכמה ערים ברוסיה, נתמנה הר"ר מנחם צבי לרבנות מנצ'סטר. שם חזקה עליו דרישת ראשי הקהל שיסיר מראשו את ה"קסקט" הרוסי, ויחבוש תחתיו "צילינדר" כמנהג הרבנים הנכבדים במערב אירופה.

קשה היה לו להסיר את "כלי הגולה" ולעטות "בגד תפארה", עד כי היה חוכך בדעתו להסתלק מרבנות זו! שאל את פי אדמו"ר הריי"צ, והרבי הורה לו לחבוש את הצילינדר כמנהג המקום. ומשעה שקיבל את הוראתו של הרבי, שוב לא סר הצילינדר מראשו, שהרי הרבי ציווה עליו לחובשו!

(לימים, כשהפציצו הנאצים הארורים את אנגליה, פגעה אחת הפצצות בביתו של הר"ר מנחם צבי, והצילינדר הציל אותו מההריסות שפגעו בראשו...).

●

מטבעה מהווה המגבעת חלק עיקרי מהסט של "מלבושי הכבוד", מושג שהיה ידוע לשמצה ונתעב בעיני החסידים; אדמו"ר הזקן הגדיר את לובשי מלבושי הכבוד כ"האובדים בארץ אשור" ('לקוטי סיפורים', תשכ"ו, עמ' עג), ואדמו"ר האמצעי מבאר באריכות את פחיתותם של מלבושים אלו, שהם אחת הקליפות הקשות ביותר במערכת הכללית של ה"עבודה זרה" (מאמרי אדמו"ר האמצעי, פ' אחרי, עמ' תקו-תקיב).

הכרה זו הייתה חדורה בעצמותיהם של החסידים והוטבעה גם בחינוך ילדיהם; גם לכך מביא הרב דזייקובסון (שם, עמ' קפט) אפיזודה נאה:

בשנת תרצ"ב באו הרה"ח ר' יוחנן גורדון ומשפחתו לארה"ב, וכמנהג המדינה החליפו כעבור זמן-מה את הקסקטים במגבעות. בבואם לבקר את הרב דזייקובסון בביתו, התבייש אחד הילדים להיכנס עם המגבעת ונחבא מפניו...

יצא אליו הרב דזייקובסון והסביר לו, שעניין "מלבושי כבוד" משתנה לפי המקום והזמן, והעיקר הוא עד כמה המלבושים הללו פועלים על הלובש אותם שלא יהיה "נתפס" בזה...

●

מצינו דברים רבים שאין בהם, כשלעצמם, שום דבר שלילי, ורק היחס אליהם הופך אותם לחלק מתופעה שלילית.

בעבר הצבעתי, באריכות, על "פולחן" ההזמנות לחתונה, שמעניין שולי לחלוטין הפך לאחד מעיקרי 'ההוויה החב"דית'. בדומה לו הוא "פולחן" המגבעת, שקיבלה גוון של אחד מסממניו המובהקים של "חסיד חב"ד".

ביטוי מסחרי לכך ניתן במודעת הפרסומת המעטרת את ראש מאמרנו (ליתר דיוק: חלק משרשרת פרסומות שאיני יודע לאן היא חותרת): "קנייטש? זה חב"ד!"

"בת הזוג" של מודעה זו היא חברתה: "חנוכייה אלכסונית? זה חב"ד!!!".

ללמדך עד כמה 'חב"דית-שורשית' היא המגבעת!

הילד החב"די מתחבר אל המגבעת – רגשית ומעשית – כשהוא מתקרב לגיל מצוות ולמועד הנחת התפילין. אז חווה הוא את החוויה המרגשת של הזמנת תפילין אצל הסופר, ואת החוויה המכוננת של רכישת מגבעת בחנות המגבעות.

כך הופכת המגבעת להיות "חפצא" של קדושה, שהרי היא והתפילין באים כאחד, בבחינת תרין ריעין דלא מתפרשין.

הבה נתבונן בהזמנה לבר-מצוה משנת תשע"ג: ברקע ספרים ישנים שכבר אבד עליהם הכלח, עין חדה תצליח לזהות צללית של תפילין, אך ה"מסמר" הוא מגבעת עכשווית זוהרת, "המלה האחרונה"...

 

 

●

בדורנו ידועים היו שני חסידים שלא שינו את לבושיהם: הרה"ח ר' בערקע חן (תרס"ח-תש"נ) והרה"ח ר' מענדל פוטרפס (תרס"ז-תשנ"ה).

הרה"ח ר' בערקע חן

הרה"ח ר' מענדל פוטרפס

מסופר שלאחד מהם, ואולי לשניהם, הורה הרבי להמשיך ולחבוש את הקסקט ולא להמירו במגבעת.

●

נקודה נוספת: יהודים יראי-שמים בכלל, וחסידים בפרט, אינם נראים בפרהסיא ללא כובע לראשם. על אחת כמה וכמה שאינם מתפללים ללא טלית לראשם (בתפילת שחרית) או כובע (בתפילת מנחה וערבית ובברכת-המזון).

למגינת-לבנו ניתן לראות פה ושם אברכים שאינם מקפידים על הנהגה חסידית זו. יתכן והדבר נובע מסירבולה של המגבעת, או מאי-זמינותה בכל עת. הגברת השימוש בקסקט תתרום בוודאי להתמעטותה של תופעה זו, בטרם תתפוס תאוצה.

●

כתיבה וחתימה טובה תחול על ראשיהם של ישראל.